היא הגיעה לעיר האסורה.
"תעצרו אותה", היא אמרה,
"אני רוצה לרדת".
"תתאפקי ילדונת", הוא הפטיר מולה,
"אין בסביבה תחנת הורדה מותרת..."

היא הביטה בו, כל כך בולט בחריגותו,
פניו מסותתים בפראות טורפת,
כמעט חיה מדומיינת...

הוא נתן עיניו בה,
חשב כי שונותה אינה ניתנת לתיוג,
בלתי מוכרעת, מפוחדת,
אם רק יכול היה לגייס את כל איבריו
ולעטוף אותה עם ידיו, רגליו וגבו...

חשבה עליו, על פניו הארוכים,
עיניו המטושטשות, ספק ירוקות, ספק תכולות...
ללא ספק זורקות אור.

חשב על העיר האסורה,
הנתונה להדרה תמידית:
ריח שנאה,
מרחץ דמים,
כשלהבת הניצתת בארזים...

פתאום היא נעצרה -
כל כולה,
בכבודה ובעצמה -
העיר האסורה...

בפה פשוק ובהבעה מפוזרת
הוא יצא אליה...
רגליו הארוכות נשאו את גופו בהערצה.

הוא נשך בה מבט אלים,
נוסך עיוותי היגיון זעירים.
מרגיש בנוכחות האיומה שנפערה בו.

"הלוואי והייתי חף מרגשות"
אמר בצליל מיוחל,
עירום מהצטדקויות...

אסף את מבטו המהוה
ואת איבריו הארוכים ואמר
"אני חוזר לעיר האסורה"

סוף מעשה במילה תחילה

בו ברגע ריקנות מאיינת
ניתקה בה כל תחושה.

ידעה שהיתה צריכה לרדת,
גם כשלא היתה תחנה...