"תגידי, איך אחיך? מה הטיפוס שלו?"
- וואלה, אולי תגיד לי אתה, אתה בטוח מכיר אותו יותר טוב ממני,
גם אם אתה לא יודע מי הוא.

אח גדול, עוצמה. יש בזה אלמנט מגונן, מסוכך. תדמית חזקה ומודל
לחיקויי. אחים גדולים הם אבטיפוס, אבן יסוד. הם כבר ניסו המון
דברים, חוו - לטוב ולרע, יודעים יותר ויש איזה תבלין סודי שאי
אפשר להצביע עליו, אבל ברור שהוא מוסיף נופך לדמות.

אף פעם לא ידעתי לספק תשובה מעבר להתחמקות גרוטסקית כששאלו
לגביך. אף פעם לא הכרתי אותך מעבר ליחסי אח-ות פורמלייים,
שלום-שלום, בשביל הסמליות והמצפון. אף פעם לא.

לפני כמה חודשים (בעצם... חודש? בזמן --- ) תפסתי שיחה-שיחתית,
שחנ"פ, עם מישהו בבסיס. אמרתי, כשהשיחה התגלגלה לענייני משפחה,
שלעולם לא תדע כמה הערכה יש לי אליך. אנחנו כמו שני זרים, כמו
בסיפורים שהוא רואה אותה כל יום בתחנת האוטובוס ומת להכיר
אותה, מת לספר לה שהוא חושב שהיא מדהימה וחכמה ורק מלהביט עליה
מהצד אפשר ללמוד המון. רק שאין נקודת תפנית בעלילה, יום יום,
שעה שעה, והוא עדיין מת. אולי זה מעבר לסלנג, אולי באמת משהו
מת בו, הרי לא עולה כסף לפלוט כמה מילים מהארסנל. בושה?
ביישנות? נראה לי שחוסר ביטחון. אם בוחנים בפרמטרים אפשר לחשוב
שהוא מסתכל על אוצר, לפחות ככה נראה מהצד. בשבילו היא הכי חכמה
והכי יודעת, מבינה, היא תתנסח הכי טוב וכל דבר שתיגע בו יפרח.
הוא לא יודע להפוך מחשבות למילים, מישהו איבד לו את ספר
ההוראות. הוא לא יודע לבוא ולהגיד שלום קטן ופשוט.

והיא לעולם לא תדע.