צעידה בשיירה,
צעידה בלית-ברירה,
צעידה מפרכת, ארוכה,
צעידה אל עבר הלא-נודע.

ובדרך, נופלים, עייפים, מותשים,
גופות מוטלות בצידי הדרכים,
וברקע, נעלי קלגסים, שרודפים, מועכים ורוצחים,
וממשיכים ללכת את צעדת המתים.

מתחפר אני בחול,
נאנק ובוכה בלא קול,
סוחב על הגב עוד שיבול,
ולאיש כבר אין כוח "למה?" לשאול.

עטוי שחורים כאבל,
ובכל זאת לעולם אינני עצל,
מצפה בכל יום לגואל,
אך על כבודו איש איננו מוחל.

מתי נקום כאיש אחד ונזעק?
מתי עת נצאה ונרים ראש למאבק?
ואז, לא נידמה עוד לאבק,
ולא נרוסס בגז, ולא נמות במחנק.

והעולם עודנו שותק ועין מעלים,
אינו חש למניעת האימים.
ואולי יבוא יום ויבין, שכולנו נבראנו בצלם אלוקים,
כולנו ביחד, גם אנו הנרמסים, אנחנו, הנמלים.