היחסים האמביוולנטיים עם הקיום הזה
לא נותנים לי מנוח

הסיכויים שהצטברו עד לכדי קיומי הנוכחי
מול הסיכויים שגדלים עם הזמן שעובר
לקראת כך שאחדל להיות
במגמה כזאת שעד שמונים שנה
הסיכויים יעלו כנראה על כל האפשרויות
וכנראה אפסיק כאילו
מעולם לא הייתי
לא נשמתי
לא שתיתי
לא חייתי

האפשרות לחיות
היא גם מה שכולא אותי בתוך האפשרי
הגוף הזה שנותן לי את היכולת
להרגיש, לראות, לחשוב, לחלום, להתענג
מולו אותו הגוף
שגורם לי כל כך הרבה סבל בכל כך הרבה רמות
הגוף הזה שתמיד רעב למשהו
ולא יודע שובע לאורך זמן של יותר משעתיים

אני סובל
לפעמים בלי היכולת להבין שהכל זמני
אני נהנה
ולפעמים חושב על כך שזה יגמר יום אחד לעד
לשמחתי וצערי המעורים אחד בשני
כך שהם מעמיקים את הפרדוקס
לכן לעולם לא אבין
לא את החיים לא אלוהים ולא את האדם
הללו מחוץ לרציונל
נשגב מבינתי

תלוי באיזה קנה מידה משתמשים
זה עוד מעט יגמר בכל מקרה
רק צריך להעביר את הזמן בצורה הנכונה ביותר
ואולי גם ליצור המשכיות
פרס ניחומים מאלוהים
על כך שאנחנו לא נצחיים
סוג של נצח זמני
שיעזור להתמודד עם כך שלא אמשיך בעצמי

בגוף שעושה אותי כל כך גשמי כל כך מחובר לאדמה
לעוף אני אוכל רק בחלום




למה אני כותב
אולי זה ניסיון נואש להנציח את עצמי