ופתאום הבנתי ששכחתי אותך. פתאום עכשיו, אחרי שנים.
בגן ובבית-הספר, ישבנו יחד באותם הכיסאות הנמוכים. העולם
החיצון נראה אז כל-כך גדול ומאיים, אך באותה המידה נכסף
וחלומי. בבית היה קשה ובמיוחד בבית הספר. את הגן, קשה לזכור.
"הבית הצר והעולם המוזר", חשבנו תמיד, אז רצינו לפרוץ, ניסינו
לברוח. עד שיום אחד הפרידו בינינו.
היום אני רואה אותך שוב, ואתה יפה בעיניי. זה פשוט שהבכי שלי
עולה חזק מדי ואתה רחוק. ואני כבר לא יכול לחבק אותך, או ללטף
לך את הראש. לשים את היד על הכתף ולהביט בעיניים שלך, דרך
העיניים שלך. לראות את פניי משתקפות בזגוגית העין שלך. אני לא
יכול להגיד לך בפשטות "אני אוהב אותך", "אתה יקר לי". אני
מתגעגע לזמן שהיינו ילדים. כמו פעם. שהיינו יכולים ללכת ביחד
לים. לרכב מאחורי אבא על האופניים הכחולים. לא ממש היה אכפת
לנו אז שלא הייתה כרית רכה מונחת על הסבל החלוד. החזקנו באבא.
אבא פידל באיטיות. ככה אני חושב, אבל האמת שאני כבר לא בטוח.
היינו קטנים, אתה זוכר? אבא היה נמוך, והייתה לו כבר אז קרחת
קטנה באמצע של הראש. לים, הוא היה לובש מכנסיים כחולים כאלה,
קצרים עם כיסים. "שורט". והיו לו גם סנדלי עור חומים שהוא היה
נועל ואף גדול כזה, וחיוך בעצם די רחב, כשהוא היה מחייך! אמא
אמרה המון, "אבא בנאדם רע", ושהוא פגע בה ובכלל שהוא: "בטח
נהנה לו", עכשיו, בזמן שהיא סובלת בגללנו. משהו כזה, אני לא
יודע. אבל יכול להיות שבגלל שכל הסיפור הזה, ובכלל בגלל כל זה,
אבא לא בא יותר לבקר. אני לא בטוח איפה היית אתה אז, כי אני לא
זוכר שראיתי אותך בסביבה אחר כך.
אחרי זה עברנו לגור עם סבא וסבתא, והלכתי לבית-ספר אחר. המורים
וכולם אמרו תמיד שאני נורא חכם, ובכלל שאני יכול להצליח בגדול,
אם רק אני אשקיע בלימודים וכל זה. אני מאוד אהבתי את זה, אבל
אף אחד לא אמר לי אף פעם, למה יצא בסוף שלא הצלחתי, ובכלל, גם
הרבה אמרו לי בבית שאני טיפש, אז האמת היא שאני כבר לא יודע.
אבל תגיד אתה, מה אתה חושב?
היום אני לומד באוניברסיטה, אבל נראה לי שתמיד הייתי אתה
יודע," סטודנט של החיים". אני כבר לא בטוח איפה אתה היום. אתה
מרגיש לי רחוק והאמת שהיה לי מאוד עצוב בלעדיך כל הזמן הזה.
אני, אבל מאוד מתגעגע בעצם. ובאמת רוצה לפגוש אותך. ונדמה לי
שגם אתה. זה נכון? אם הייתי יכול הייתי מחבק אותך חזק עכשיו
ולעולם לא נותן לך ללכת.
הייתי אומר לך שאני
אוהב אותך!