היה זה החדר הגדול ביותר בו הייתי מאודי,
ואת היית כל תוכנו;
המרחק שנתקיים בינינו, כיסא אחד, היה כתהום פעורה בין יבשות
וחלל החדר התרחב עוד ועוד על מנת להכילה;
הקירות מולאו זיכרונות והתקרה ענני סערת רגשות,
ובור בלי תחתית הייתה לי הרצפה ואני פערתי עיניים אלייך
כשאת
שחררת שיערך מגומייה שחורה בתנועה שהייתה לי זרה
ואספת אותו חזרה, והוספת למולל קווצת שיער מפוצלת בין קצות
אצבעותייך שאימצו לעצמן עדינות אחרת
ואני
מקצה היבשת, מרחק שתי מרצפות ברצפת בור בלי תחתית
חיפשתי בך את המוכרת,
את האי שלי.