הוא מביט בה, עיניה עצומות, והמבט שנח על פניה נראה כל כך שלו.
היא לא שומעת את הלחישות או את האנקות שבקולו בכל פעם שאצבע
ארוכה נוגעת-לא נוגעת בפניה. מפחדת להכאיב.
הוא עוצר לרגע ומביט בה, שיערה החלק נח בשלמותו על הכר והיא
נראית כאילו יצאה מחלום כלשהו.
הוא מביט בגופה, הביומורפיות בהתגלמות השלמות.
קימורי גופה כאילו נענים למגע ידו כאשר הוא מעביר ידו על גופה.
היא אינה זעה.
הכבדות אוחזת בו שעה שהוא מקרב אותה אליו, מחבק אותה בכל כוחו,
לה כבר לא נותר כוח לחבק אותו. גם החיוך הקטן ביותר יגרום לה
לכאבים עצומים.
והו, כמה שהייתה רוצה לחייך, לפקוח עיניה ולהביט בו... ולהחזיר
לו חיבוק אוהב.
הוא מנסה ללחוש באוזניה מילים ענוגות, להפחית את הכאב, וזה
שובר אותו. החולשה שלה גורמת לו לכאב.
זו שמסרבת להתנתק מהיצור המושלם בעולם, זו שדובקת בה עוד ועוד,
ולא משאירה אפילו נשמה.
זו ששואבת ממנה את כל כוחותיה ולא מרחמת.
והוא מביט בה, עובר על קימורי גופה בפעם האחרונה, נוגע-לא נוגע
בפניה. פניו מתקרבות לשלה, מהססות, מפחדות שמא היא תיתקף בחרדה
ותגווע כאן.
כמעט בלי לשים לב שפתיו מרפרפות בעדינות על שפתיה ונשימותיו
הקצובות עולות במהירות.
במאמץ אחרון, היא פוקחת את עיניה ומביטה בו. כי זה מה שייחלה
לעשות במשך כל כך הרבה זמן. להביט בו. אפילו אם זו הפעם
האחרונה... גם אם לא נותר להם עוד דבר...

האדמה לא הייתה מעולם המקום בשבילה, לא , לא בשביל מלאך
כמוהה... היא נועדה להיות למעלה, גבוה, רחוק מבני האדם
התאוותנים והרמאים... זה לא היה המקום הנכון בשבילה...
אבל מהו המקום הנכון בשבילו? אם לא איתה...?