ביטחון.
ביטחון, אחד הדברים החשובים ביותר, אם לא החשוב מכולם, לקיומו
של אדם. איך יכול אדם להתקיים בלי תחושת ביטחון, בסיסית?!
ישנם כל מיני סוגי ביטחון - ביטחון אישי, ביטחון כלכלי, ביטחון
קיומי...
יום אחד בסוף הקיץ הכל התפוגג.

בחיים אני לא אשכח את התאריך הזה, הרביעי בספטמבר, שנת 1997.
בעבר נהגתי להגדיר אותו כיום השחור ביותר בחיים שלי. עד היום
אני לא בטוחה שיש יום שיכול להתחרות בו, וחלפו מאז כמעט 10
שנים.

המדרחוב הירושלמי. אנשים הולכים, קונים, מבלים, אוכלים
גלידה... אני נפרדת מנועה וחוצה אותו, את המדרחוב.
שנים אחרי זה לא יכלתי לעבור שם שוב, עניין של ביטחון קיומי.
אני מניחה שכשחציתי אותו הם כבר היו שם, שלושתם. אני מצטמררת
מהמחשבה מה היה יכול לקרות אילו הייתי עוברת שם דקה אחת מאוחר
יותר...
הסתובבתי מעבר לפינה, איפה ששכנה אז החנות של אמא שלי. ראיתי
בחנות שמלה שמצאה חן בעיני, הורדתי אותה מהקולב ונכנסתי לחדר
ההלבשה למדוד.
התפשטתי. בום!, בום!, שניה של שקט.... - בום!!!!!! ואז, שקט
אמיתי, מחריד. הרוק נבלע בגרונות, המוח מנסה לעכל ואז -
הסירנות.
שנים לא יכלתי לדבר על זה אפילו, לתאר מה שראיתי. רק בחלומות
זה היה חוזר אלי, בסיוטים.
אולי זה לא היה כל כך נורא, אולי היום הזה לא היה תופס לי
בצוואר כל כך הרבה שנים ולא נותן לנשום אם לא היה קורה מה שקרה
אחר כך, אבל זה מאוחר יותר.
לא חושבת שיש טעם לפרט מה היה, ומה ראו עיניי - הדברים
ה"רגילים": דם, אנשים תופסים את אוזניהם הכואבות וצורחים,
אנשים אמיצים עם בקבוקי מים מינרליים שמנסים להרגיע את כולם,
כולל אותי - הייתי היסטרית. כולם היו שם - אמא שלי ואח שלי
וסבתא שלי ואמרו לנו לברוח מהר מהר, חשבו אולי יש עוד פצצה...
אלף אנשים ניסו לחייג אלי לסלולרי, הרשת קרסה. ברי מזל בודדים
הצליחו לתפוס אותי, לוודא שאני בחיים. באמצע כל הבלאגן שמעתי
את ההודעה ממך.
מיקי היה אצלך, ושניכם דאגתם - מיקי לנועה ואתה - לי. אבל הדבר
המטריד ביותר היה, שבכלל לא ידעתי שיצאתי הביתה, שכבר כמה ימים
אתה בגימ"לים נפשיים, ושכלל לא טרחת לשתף אותי בזה, לא היית
מסוגל להתמודד.
לא היה אכפת לי מכלום יותר! רק להתקלח ולנסוע אלייך, לשכוח
מהכל, הייתי בטוחה שתגן עלי מכל הרוע הזה, כמו תמיד.

זוכר? את היום ההוא, שכולם צעקו עלי בבית אחרי מה שקרה, ובכיתי
ולא ידעתי איך להתמודד עם השטף הזה, ורק אתה - הרגעת את כולם,
ולקחת אותי על הידיים וסחבת אותי את כל הרחוב על הידיים שלך עד
שהגענו ל"חוף מבטחים".
זוכר? אני לא שכחתי. תמיד הגנת עלי והיתה לך היכולת להציל אותי
מכל דבר. חשבתי שגם הפעם. כנראה שטעיתי.

נסעתי לבית שלך במונית וסבתא שלי באה איתי כי פחדתי מדי להיות
עכשיו לבד, עד שאופקד בידייך הנאמנות.
לא חשבתי על סימני האזהרה, לא הבנתי באותם רגעים מה המשמעות של
זה שלא התקשרת לומר לי שאתה בירושלים.
באתי אלייך. ישבת בחדר עם מיקי ופתאום לא הסתכלת עלי, לא
הסתכלת לי בעיניים. וגימגמת, ושרת לעצמך שירים משונים ושום דבר
לא היה קשור לשום דבר פתאום.
לא יכולת לדבר איתי ורק התיישבת לפסנתר וניגנת (עדיין לא פגשתי
בנאדם שיודע לנגן בדרך כל כך מרגשת כמוך). וכמעט בכיתי, אבל
הייתי בהלם מדי ובכלל לא הבנתי איך? ומה? ואיך בכלל הגענו
לסיטואציה הזו?
הבנאדם שהכי אהבתי בכל החיים לא יכול לדבר איתי?!
ועכשיו זה הרגע בו אני צריכה אותך הכי בעולם! צריכה שתגן עלי,
כמו שתמיד הגנת!!
ואולי באמת מתתי בפיגוע הזה כי איך יכול להיות שכל כך אהבת
אותי ועכשיו אתה לא יכול אפילו להסתכל עלי?!
אז ביקשתי ממיקי לצאת מהחדר, והוא משום מה לא מילא את בקשתי
ולא יצא. לא הבנתי מה קורה עד שבסוג של עדינות הוא ביקש ממני
בשמך - שאלך.
ומיקי ירד איתי למטה ללוות אותי. עמדנו מתחת לבית שלך ורק אז
הצלחתי סוף סוף לבכות והוא חיבק אותי ולא ידע מה לעשות עוד.

משהו מהותי נחתך מבפנים והתקלקל ביום הזה. אני חושבת שעוד שם,
מתחת לבית שלך הבנתי שהדברים לא יחזרו להיות כפי שהיו.
עד היום אני לא יודעת את הסיבה האמיתית לזה שעזבת אותי ודווקא
ברגע בו הייתי צריכה אותך הכי הרבה.
משהו בפנים התמוטט ולא יכולתי לסמוך יותר על החיים, בגללך,
בגלל "המצב הביטחוני".
עד היום אני לא יודעת למה.