ושוב אותה תחושה מוכרת של חנק  - בה הכול נסגר עליי, ושוב אותו
רצון לברוח, להסתתר ולהתחיל הכל מהתחלה, ושוב אני מסננת עוד
בחור נחמד.

התסריט חוזר על עצמו כל פעם מחדש וכל פעם זה כואב יותר ויותר.
איך אני יכולה להסביר שזה באמת לא הם - שהכול שם בסדר? איך אני
יכולה להסביר שמשהו דפוק אצלי? ואני לא בטוחה בדיוק מה?
אני לא יודעת איך להסביר אבל אני מרגישה שפשוט הכל יותר מדי...
אני צריכה להתגעגע, אני צריכה קצת מרחב ואוויר... אני לא יכולה
לראות אותך כל יום ולדבר איתך כל יום בטלפון... אני לא הבחורה
הזאת! מעולם לא הייתי.

אני הבחורה שנהנית מהמרדף, אני הבחורה שאוהבת שיש לה מרחב, אני
הבחורה שאוהבת שאתה לא מצלצל כל יום ולא חושף את רגשותיך כל כך
מהר, אני הבחורה שרוצה לקחת את זה לאט...גם כשהיא יודעת שכבר
אין כל-כך הרבה זמן...

אז איך אני יכולה להסביר לך שלפני כמה ימים לא יכולתי להפסיק
לחשוב עליך, חשבתי עליך בלי הפסקה כל הזמן?! ועכשיו אני פשוט
רוצה שלא תצלצל כמה ימים, שתיתן לי את המרחב שלי, שתיתן לי
להרגיש חופש ושלא הכל סוגר עליי... איך אני יכולה להסביר לך
שאחרי שהתוודעת ואמרת שאימא שלך תשמח להכיר אותי... הכל פשוט
יותר מדי? שאני צריכה ללכת כמה צעדים אחורה?

אני לא יודעת מה דפוק אצלי ומתי ואיך הכל השתבש, אבל אני יודעת
שזה תמיד היה כך. שתמיד בחרתי חברים שמרוחקים ממני פיזית או
נפשית ואהבתי את זה. אהבתי שיש חוסר וודאות מסוים, אהבתי שנתנו
לי את המרחב שלי ואהבתי שיש לי חופש...

אתה לא בחור כזה, אני רואה את זה כבר עכשיו... רק התחלנו לצאת
וכבר אתה מת להכיר אותי להורים, מצלצל אליי כל יום לדעת שהכל
בסדר... ואני? אני מתרחקת...
ואין לי שום דרך להסביר למה, אבל אני צריכה קצת חופש מהכל...
אני צריכה כמה ימים של שקט, להתגעגע.

אולי אני פשוט מפחדת ממחויבות ואולי אני פשוט כבר לא זוכרת מה
זה כי עבר כבר כ"כ הרבה זמן.

אולי התרגלתי להיות לבד?
אולי למדתי לאהוב את זה יותר מאשר ביחד?

אז שוב אני חושבת על דרכים לברוח בלי להכאיב, שוב אני מרגישה
את הקירות נסגרים עליי, ושוב אני פשוט לא יודעת איך להסביר לך
שאני פשוט צריכה קצת מרחב.

זה לא אתה... זאת רק אני.