הכרתי אותה מגיל ילדות,  מגיל נורא קטן . ידעתי שקוראים לה חן,
ידעתי שהיא גרה מול ביתי,  אך לא ידעתי,  שהיא הבן אדם שהוא
בעצם אני .
לא דיברתי איתה הרבה,  לפעמים שלום,  לפעמים להתראות,  לא יותר
מכך .
זמן מה אח"כ,  הכרתי את חן,  חן למדה איתי בכיתה,  היא תמיד
הייתה המתחרה שלי,  הילדה שתמיד הייתה מקבלת ציונים גבוהים,
אהובת המורה,  וכמובן הילדה הכי יפה .
תמיד שאפתי להיות 'חן',  ניסיתי להתקרב אליה,  להיות קרובה
לזאת שברצוני להיות היא .
ואז זה קרה,  יום אחד,  חן אמרה לי שהיא רוצה שניפגש אחרי שעות
הלימודים,  חשבתי שסוף סוף,  אני אהיה חכמה,  אהובה,  וכמובן
החלום הבלתי מושג ..... להיות יפה .
אני וחן קבענו בגינה,  בשעה חמש בדיוק. הקדמתי בכמה דקות,
והיא איחרה,  'איחור אופנתי' היא קוראת לזה .
לא ידעתי איך להתייחס אליה,  איך לדבר אליה,  איך להתנהג .
שתקתי,  שתקתי כמו מתה .
לחן כנראה נמאס אז היא פצחה בשיחה : " אז....מה שלומך ?"
"הכול בסדר,  ומה איתך ?"
"הכול בסדר,  תגידי ... למה את תמיד כזאת שקטה,  וביישנית,
כאילו משהו עוצר בעדך להיות קורנת ומאושרת "
שתקתי,  הבטתי לה בעיניים,  לא ידעתי מה להגיד,  עמדו לי דמעות
בעיניים,
"ומה אני אעשה כעת ?!" חשבתי לעצמי .
לקחתי נשימה עמוקה ועניתי :
" מה שמונע ממני להיות שמחה,  מאושרת וקורנת וכל מה שאמרת
ברשימה הזו,  זה בעצם הפחד מהדחייה,  הפחד הנוראי הזה,  ההרגשה
הזו,  שלא רוצים אותך,  כאתה לא טוב מספיק,  לא חכם או יפה
מספיק,  שמצפים ממך משהו שאתה לא,  זה מה שמונע ממני"
חן התקרבה וחיבקה אותי,  התחלתי לבכות,  לבכות כמו שאף פעם לא
בכיתי,  היא חיבקה אותי כל כך חזק שהרגשתי את הנשימה שלה .
"היא כלכך מדהימה" - חשבתי לעצמי .
חן לחשה לי באוזן :
"את יודעת ? פעם הייתי הילדה הכי טיפשה,  הכי לא יפה,  ובעלת
ביטחון עצמי באדמה,  ותראי,  תראי מה אני עכשיו"
"מה ?! את ?! לא יכול להיות,  את כלכך בטוחה בעצמך,  תמיד עושה
מה שבראש שלך,  לא שמה על אף אחד,  את יפה ומצליחה,  כולם
אוהבים אותך !"
"חה חה,  מצחיקה ... את יודעת,  עברתי לכיתה שלך,  כי בעצם
תמיד הסתכלתי עלייך מהצד,  וחשבתי לעצמי, מדוע אני לא יכולה
להיות את ?  ילדה יפייפיה, מצליחה וכל דבר,  שאני לא "

באותו הרגע פשוט אזלו מילותיי . חן,  הילדה שהחלום שלי להיות
כמוה,  רוצה להיות אני ?!
"אבל למה את חושבת ככה ?!"
"כי זה מה שאת מקרינה החוצה,  את מקרינה יופי,  תביני זה
שקוראים לי " חן דוד",  לא אומר שהכול טוב ויפה,  לרוב רע לי,
אבל למדתי להסתיר את זה, וכשאני מסתכלת עלייך,  נדמה לי שאת
מאושרת,  הכי מאושרת בעולם"
"הלוואי,  באמת הלוואי וזה היה כך,  תמיד רע לי,  אני תמיד
מתלוננת,  ורוצה להיות היא,  זאת אומרת להיות את"
מאז אותו היום לא נפרדנו אפילו לא לרגע,  חן תמיד הייתה המגן
שלי, העזרה שלי,  האהבה הכי גדולה שלי .
אחרי זמן מה שמתי לב שהיא תמיד הייתה,  תמיד הייתה משהו מוכר,
משהו דומה, היא הייתה........אני .
שלוש שנים אחרי זה,  חן ואני עלינו לכיתה י'א,  כל כך שמחנו
שנשארו לנו עוד שנתיים,  ואז לצבא,  והיו לנו חלומות גדולים,
לגור יחד אחרי הצבא,  להיות תמיד חברות טובות !
חן ואני עברנו את השנתיים האלו,  והתגייסנו לצבא,  גוייסתי
למודיעין,  וחן גוייסה לקרבי .
אחרי חודשיים שלא שמעתי מחן,  הגיע אליי טלפון,  מהוריה של חן,
אמה הייתה בוכה ואמרה בקול צער :
"חן נפגעה,  אין יותר חן"  לא האמנתי לדבריה,  חשבתי שאולי לא
שמעתי טוב : "מה ?!...לא שמעתי טוב,  מצטערת"
"את שמעת טוב,  חן נפטרה,  היא נקלעה ללבנון,  והרגו אותה,
היא מתה ."
ניתקתי את הטלפון,  ורצתי עליתי לגג,  התיישבתי בפינה ובכיתי,
בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות,
מאז שום דבר לא היה טוב,  מוצלח,  יפה או חכם .
כי כשחן מתה,  משהו ממני הלך איתה,  והחלק הזה לעולם לא יחזור
.