שלום לך יקירי
בשארית הדיו בקסת
שולחת אליך מספר שורות-
ופורשת.

בראשית-
שמחתי  לקולך,
תכול עיניך כמלכודת
בתוכה נלכדתי מהופנטת.
וכשהלכת בראשונה
התעטפתי  בזכרונות
מפגישה בתולית.

זוכרת ריחות זר היסמין
שהתערבל בניחוח גופך-
והצית בי שלהבות.

לפתע חזרת, להעיר להחיות,
ולהרעיד נימים בנפשי-
רק לרגעים.
כך נבלעת בין צללים
וצץ אלי מידי פעם, להזכיר.
כמו יוצא ובורח  מהחושך,
לראות מעט אור יום
לשאוף אוויר ולהתחדש,
ממלא מצברים מנשימותי.
עד שהצלחת שוב לשייט
בספינת נפשי, הרמת עוגן-
ומאחוריך  מערבולת.
מותיר אותי באפלה -
עד הפעם הבאה.

ואני לך בכאבי  שוררתי
על געגוע,  כמיהה ואכזבה
להתנקות בכתיבה ביקשתי,
לשלוח מילים על כנפי הרוח
ובידי שם נמען, ללא וכתובת.

כשנעלמת שוב ללא עקבות
נותרו שדות הזמן שלי -
ריקים.
מותשת, ערגתי אליך באפלה
בצפיה לראות הבהוב מקשים
לשמוע צלצול מיוחל.
להקשיב ללחישותיך כלחן,
ומילותיך באוזני כניגון מלטף
שוזרות בי תקוות חדשות.
בתמימות הגשתי לך אהבתי,
מסונוורת מהברק שהכה בי
ממאנת להתפכח ולהכיר במציאות.
כך התמקמה דמותך בדרך טבע
כדייר של קבע בחדרי לבי
ונשארתי עגונה בכבליך.

הצפנתי בכותל הסדוק תחינה
מלב שבוי בקסמיך,
שהכיל רק אותך, דרשתי-
לא להאיץ פעימות
להיות סבלני ולא לקרוס-
עוד מעט, רק עוד טיפה
אולי זה משמיים.
אולי יתרכך לבבך, לב אבן!
אולי עוד יוארו שביליך ותעור,
אולי עוד קופידון יכוון חיציו-
ולא יחטיא.

כך חלפו להם חורפים ואביבים
קוראת בשמך מתוך חלום-
והאין, חותם ריסיי בנטיפי דמעות.

שוב הלב עמוס בכאב  ומרירות-
בוער ויוקד באהבה נכזבת .
כבר בכיתי על אביב חיי הקצר,
ועל החורף שהאפיר את נשמתי.
על  הווה שמתיח בפני באכזריות
מציאות כואבת, ומקצר את חיי.

ביקשתי מאלוהיך ואלוהי
לשמור אותי שפויה-
להמית רגשותי.
בשברוני -
כיבה הלב אורותיו.

קצתי בכתיבת זכרונות -
ומילים צורבות.
חותמת בזאת-
את שארית שירי.