כואב. כל-כך כואב.
הוא שם. מולה.
רואה אותה בוכה, ולא מבין על מה.
היא מנסה להסתיר פניה, אבל הוא רואה.
בא לשבת לידה. היא מתפללת שלא ישאל מה קרה.
והוא לא שאל. הם רק ישבו ושתקו.
היא הסתכלה עליו... מבטו היה לכיוון אחר לגמרי.
זו הייתה הזדמנות בשבילה לראות בדיוק מה היא אוהבת בו.
וזה בעצם - הכל...
העיניים העמוקות, שלמרות המבט החודר והכואב שלהן, מהפנטות
אותה.  
השיער היפה, בדיוק באורך שהיא אוהבת.
החיוך, אוחח החיוך. שפשוט כובש אותה.
הקול שלו, שכל פעם שהיא שומעת, לבה מתחיל להתחרפן.  
ואז הוא מסתובב. היא מעיפה את מבטה.
הם מדברים, אבל כל הדיבורים האלה חסרי משמעות בשבילו.
והיא? היא זוכרת כל מילה ומילה בבירור.
אז באות החברות, שואלות מה קרה, מבינות שבכתה.
ואז, היא לא מצליחה לעצור את זה - היא בוכה.
והוא רואה. הוא רואה, אבל זה לא מכאיב לו.
והיא? כואב לה. כל-כך כואב.