כאשר התעורר מצא עצמו ג'וני שרוע על הקרקע, ראשו פועם בכאב,
תחושות של סחרחורת ובחילה אי שם ברקע המחשבות השבות אליו
לאיטן. הוא ניסה להתרומם על רגליו אך בקושי הצליח למקד את מבטו
סביבו. הוא נפל חזרה והקיא. לא היו ברשותו מים, עד כמה שידע,
או דבר מה להתנקות עמו, והטעם היבש והרע נותר בפיו. "שוב
שתיתי", חשב באופן אינסטינקטיבי והתיישב על הקרקע בייאוש. הוא
הבחין לפתע בכתמים וקרעים על חולצתו הלבנה המכופתרת, החולצה
שלבש לעבודה, כנראה. גם הג'ינס שלבש מלא היה כתמי בוץ שנדמו
לשיקולו המעורער לכתמי דם יבשים. "נפלא" מלמל, הוא הרגיש חנוק
והמילים בקושי יצאו מבעד לשפתיו. ראייתו המטושטשת מהשינה
הנוקשה והמוזרה (או חוסר ההכרה), הלכה והתמקדה סביבו ואיתה באה
ההבנה המטרידה שהוא נמצא במקום מאוד בלתי מוכר. בעצם, הוא
נזכר, הוא כלל לא שתה אמש. מה עשה אמש? זכרונו של ג'וני תעתע
בו, הוא התקשה לשמור על קו מחשבה רציף. הוא החל לחשוד שמישהו
סימם וזרק אותו לצד איזה כביש נטוש באמצע שום מקום. המקום
בהחלט התאים להיות 'שום מקום' לפי הצורה בה נראה לג'וני באותו
רגע. הוא בדק את כיסיו, הארנק נעלם, גם הטלפון הנייד והשעון
שנהג לענוד. לא היה עליו דבר פרט לבגדיו.
הנוף שהתגלה סביב היה זר לחלוטין. ג'וני מצא עצמו יושב על מעין
מדף טבעי של סלע בולט מעל לתהום גדולה. הוא יכול היה לראות את
הגדה השנייה של התהום, של הקניון העמוק, המדברי, הכתום. הוא
מעולם לא זכה לראות נוף כזה קודם לכן, נוף קשה, נוף איתן, נוף
שיכול היה להיות יפה מן הסתם, מתוך מכונית דוהרת במסעה אל טיול
מרגש, אך ברגע הנתון ג'וני שנא את מה שראה שנאה שהלכה והעמיקה
מדי רגע.
הוא הביט לצדדים ואמץ את עיניו, אך לא הצליח לראות את סופו של
הערוץ העמוק, אשר נדמה לו שנתמשך מרחק רב מעבר לאופק, לימינו
ולשמאלו. במרחק מה מאחוריו ניצב מה שדמה בעיניו לקיר טבעי של
עצים סבוכים ומסועפים, זקיפים ירוקים מוזרים ומאוד בלתי טבעיים
לנוף המדברי השולט. היה דבר מה מטריד במראה העצים, הם נדמו
קודרים ואפלים, קרובים מאוד האחד לשני, יותר מידי. חלחלה עברה
בו לאור המראה, הזדעזעות מחרידה, כפי שעוברת בכל אחד כאשר
רואים דבר מה מוזר ולא שגרתי, משהו משונה שהתודעה מתעכבת
ומתקשה להסביר בזמן שהמוח כבר מנסה לפרש את המראה. העצים היו
גבוהים ממה שהורגל לראות בפארקים הצנועים בעיר, או ביערות
המוגבלים שראה בימיו, יערות שדמו יותר לחורשות. הם היו בעלי
גזעים עבים ושורשים שמנים וגסים, מכוערים ובולטים, נראים היטב
גם מהמרחק בו ג'וני עמד מצומרר. חושך מוזר בקע מהיער, אפלה
מזמינה, מושכת, גוררת את המבט ומסקרנת כל כך, ובה בעת היה דבר
מה מאוד מרתיע שבקע משם. היה קשה מאוד להסיט את המבט, מסוג
התחושות המכבידות, הלוחצות על העצבים, כאילו אם יסיט את המבט
האפלה שצופה בו תמשיך לצפות בו, ואולי אז המשהו שעורב אי שם
בפנים יגלה את עצמו, כשג'וני לא יצפה בו.
התחושה המוזרה התבררה מהר מאוד כפחד לשמו. הוא הכריח את עצמו
להסיט את המבט, חלקית בשל העובדה שככל שהמשיך לצפות אל בין סבך
העצים כך טפח בו הפחד, אך הוא לא הפסיק להגניב מבטים מוטרדים
אל האפלה שממול. היער התמשך לאורכה האינסופי של גדת העמק, לשני
הצדדים, הוא היה לכוד בין הפטיש לסדן, בין התהום ליער, כאשר
האפשרות היחידה שנותרה לו הייתה ללכת לצד התהום, לאחד
הכיוונים. כיצד יער במימדים כאלו יכול להתקיים במקום מדברי
שכזה? הקרקע עליה נעמד - בקושי רב - הייתה טרשית ונראתה כאילו
לא הרגישה את מגע המים זה זמן רב, רב מאוד. "מוזר" אמר, ולפתע
הבחין בשקט ששבר. רק אז הרגיש לפתע בדממה השוררת. כל צליל ורעש
נעדרו משם, כפי שכנראה קורה בריק אמיתי. אפילו המילה שאמר
נשמעה באוזניו כעמומה באופן בלתי טבעי, תירוץ חיוור לצליל
אמיתי, נבלעת בתוך הדממה הלוחצת. לפתע הבחין בכך שדאג לנשום
נשימות קצרות ושטוחות, שקטות כמה שרק אפשר, בכדי לא להפר את
הדממה שכלל לא היה מודע לה עד לפני רגע. הגוף שלו הבחין היטב
במה שהמוח שלו פספס לחלוטין. הוא חש קלסטרופובי.
בדידות הייתה התחושה הבאה שנתעוררה בו, והיא לא הועילו למצב
הכללי במאומה. הרעש היה חסר, אך היעדרות הגורם לרעש הייתה פשוט
מפחידה. החיות היו חסרות. נשרים ואוכלי נבלות שמתעופפים בשמיים
או עדרי פרא שועטים בעמק, כפי שרואים בתכניות טבע במקומות
כאלו. אך המקום היה שומם לחלוטין. המקום היה מת. גם מן היער
מאחור נתמשכה הדממה, דממה אפלה וחמה. תחושות אי הנחת שלו
התגברו בטור הנדסי. הוא מעולם לא אהב להיות לבדו, וכעת חש
שהבדידות המשונה לוחצת עליו באופן שמתקרב מאוד להיות בלתי
נסבל. מחשבות מטרידות החלו מתגנבות אליו. הוא צריך ללכת משם,
חשב, הוא חייב להסתלק מן המקום ההוא. מספיק שהה שם. מה השעה,
תהה, אך נזכר ששעונו אבד. הוא הביט בשמיים וחיפש אחר השמש, אך
לא הצליח לאתר אותה. השמיים מלאים היו באובך כבד, והאור שבקע
מבעד היה אפרורי, חיוור וצהבהב לפרקים. השמש הדומה לעיגול צהוב
כפי שנראית בשמיים מהסוג הזה נעדרה גם כן, ומקור האור נותר
חסוי.
עודו מחוסר כוחות, ג'וני התקדם והתקרב אל קצה המדף הסלעי והביט
מטה אל תוך התהום הפעורה תחתיו. מה קיווה למצוא שם? הוא לא
ידע, אך הסקרנות לא דורשת הרבה סיבות. הוא ראה את התחתית
הרחוקה, ראה אותה היטב, ראה שהיה שם משהו. הוא נשכב על האדמה
היבשה, נצמד אל קצה הסלע, מאלץ את מבטו להתמקד. לא היה שם
משהו, היה שם מישהו. ההפתעה הפכה לתדהמה משמחת לפני שהשתנתה
מחדש והפכה לאימה גלומה. הוא מיקד את מבטו וסחרחורת תקפה אותו
שנית. אדם היה שרוע על פניו הקרקע למטה. הוא תהה אם האדם עודו
בחיים, אך שיקול דעתו והגיונו ששבו אליו בהדרגה, רמזו לו שסביר
יותר שהוא נפל מטה, מאותו המקום בו ג'וני עמד ממש באותו הרגע,
ומצא את מותו עוד בטרם גופו נגע בתחתית הערוץ. האיש לבש ג'ינס
בלבד, פלג גופו העליון היה חשוף. הוא חש בחילה ושב על עקבותיו,
מתרחק מהקצה ומיד נופל להקיא.
מעודו לא זכה ג'וני לחוש בתחושה כה מנוכרת ומשונה. תחושה רעה.
הוא הביט סביבו ללא הרף, כאילו מצפה לראות דבר מה, אך לא מצא
דבר שייתן מרגוע למחשבותיו ההולכות ומתערערות. באופן טבעי, כפי
שכל אדם שמוצא עצמו במקום זר לו וסביבו דממת מוות אילמת, הוא
חש נצפה, כאילו הוא הטרף הטיפש והתמים של איזה חיה מסוכנת
המסתתרת בין עצי היער ומצפה להזדמנות. הוא הרגיש שהוא נצפה,
נבחן, נבדק. בכל צעד שעשה, בכל כיוון שסובב אליו את ראשו, חש
שמישהו או משהו צופה בו - הדממה, היא הייתה מושלמת מידי בכדי
שתאפשר מחשבה אחרת.
הדממה הייתה בלתי טבעית, היא הייתה מכוונת. לא דממת מוות, חשב
לעצמו. גם למוות יש צליל, בין אם אנו שומעים אותו או לאו, חלוש
ככל שיהיה, למוות יש צליל, ואנו יודעים לחוש בו. הירקבות הגוף
המת והקבור, פירוקו בידי אוכלי נבלות או הפשוטים שבזחלי האדמה,
כל אלו מפיקים צלילים חרישיים, מנעדי קול זעירים שמעידים על כך
שיש חיים בעולם גם בעתות של מוות. תנודות חלושות בקרקע
ובאוויר, חלושות אך קיימות, חיוניות, שמסייעות לנו לחוש את
מקומנו בעולם, ביקום - בקיום. אך ג'וני לא חש בתנודות העדינות
ההן, הן פשוט לא היו. הדממה ששררה במקום ההוא הייתה מושלמת,
נקייה מכל רבב, בלתי נסבלת. כה מושלמת עד כי התבטאה בנשימותיו
ההולכות וכבדות, באור הצהבהב, ברוח שלא נושבת כיאה למקומות
גבוהים שכאלה. למעשה, לא הייתה רוח כלל. הכל עמד דומם, נטוש,
שכוח. גם המוות כאילו נעדר. אפילו העצים מאחור דמו לדוממים
יותר מחיים, מרושעים, מלאי כוונות זדון בלתי ידועות, אך בה בעת
נטולי חיים באופן מוחלט. לא היה כל אות קשור לחיים סביב ג'וני,
פרט לאותו איש אומלל ששכב על קרקעית הערוץ, וזה בוודאי לא סימן
מבשר טובות.

נצנוץ רגעי משך את מבטו של ג'וני אל הגדה הנגדית, מעבר לתהום.
הוא מיקד את עיניו בקריצת האור הרחוקה, מישהו עמד מעבר לתהום,
אוחז כנראה בחפץ המנצנץ. הוא חש הקלה מסוימת למראית האדם שניצב
בלא ניע, בעיקר בשל שנשבר קו המחשבה הקודם שנאחז בו, אף שתחושת
החרדה מיענה לעזוב. הוא הניף את ידיו ונפנף לעבר האיש, אך זה
רק עמד שם דומם. הוא רצה לצעוק, לקרוא לו, אך אותה התחושה הרעה
שחש זרעה בו חשש מפני משהו בלתי ידוע, והוא נמנע מלעשות זאת.
רגע לאחר מכן, האיש שב על עקבותיו, התרחק מן הגדה ונעלם משדה
הראייה. ג'וני תהה מה היה הדבר שנצנץ לעברו באור העמום כל כך,
בייחוד כאשר לא הייתה בנראה שמש שתשלח קרניים שיוכלו להשתקף
כך. וכמו כתשובה לשאלתו, חש לפתע בשרשרת תלויה על צווארו,
נסתרת תחת צווארון חולצתו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבחין בה.
הוא משך את השרשרת מתוך החולצה וגילה שעון כבד מוצמד אליה,
שעון זהב. לא שעון, חשב, מצפן. היה זה מאותם מצפנים ישנים,
עגולים ושטוחים בעלי דיסק מסתובב תחת חיפוי זכוכית, אשר פונה
הנה והנה ומתאים עצמו לכיוון כלשהו ביחס למקום בו עמד האוחז
בו. אך כאן נגמר הדמיון בין המצפן ההוא למצפנים רגילים. במקום
להורות על כיווני ארבעת רוחות השמים, הדיסק תחת הזכוכית נחלק
לשניים, חצי אדום וחצי לבן. על זה האדום נרשמה באותיות בצבע
שחור המילה "מוות". אותו החצי הצביע מעבר לגבו של ג'וני, היישר
אל היער. החצי הלבן התמיד להצביע לכיוון התהום. הוא הפך וכיוון
את המצפן לשלל כיוונים, אך הדיסק התמיד ושב להצביע בצידו האדום
לכיוון היער. לפתע חלפה בראשו של ג'וני מחשבה לגבי גורלו של
האיש בתחתית העמק, הוא תהה אם גם לו היה מצפן שהצביע עם צידו
הלבן אל התהום. ומה באשר לאיש מהגדה הנגדית?

"אולי זה מקולקל", חשב לעצמו לאחר שבילה דקות ארוכות, איטיות
ואינסופיות, בישיבה על הקרקע ובהתלבטויות אין קץ, משחק עם
המצפן שנהיה יותר ויותר חסר תועלת. "אם כבר, עליו להצביע
הפוך", מלמל בעמימות ושוב חש בהתנגדות שבאוויר ובקושי שבלהפיק
צליל במקום האטום הזה. הוא חשב על ניסיונו כילד, ככל הילדים,
לדבר תחת למים כאשר היה שוחה בבריכה, התחושה הייתה דומה. לבסוף
קיבל עליו החלטה, הוא בילה די והותר זמן במקום הזר והמוזר הזה.
ברור לחלוטין שאיש לא יופיע משום מקום לחלץ אותו, ואם לשפוט על
סמך החוויה שלו עד כה, אולי עדיף שלא יגלה איזה סוג של אדם
יכול למצוא לפתע. הגיע הזמן לזוז, לעזוב את המקום. מחשבות
מדאיגות על מה שעלול לקרות לאחר שקיעת החמה החלו לטרוד אותו.
ובעצם, מדוע החמה עדיין לא שקעה? נדמה שהיא כלל לא זזה, וג'וני
ידע שישב מספיק זמן במקום ההוא בכדי שתזוז לפחות במעט. אבל
תזוז מאיפה ולאן? הוא כלל לא ראה שמש בשמים - רק אור צהבהב
ואביך שלא ברור מה מקורו. אבל גוון האור נשאר כשהיה, השמש לא
זרחה ולא שקעה, האור פשוט נותר, מוזר ומלאכותי. מכוער. מה
המקום הזה?
הוא הלך לצד הערוץ במשך זמן ארוך ובלתי ניתן לחישוב. כל יכולת
לחוש ולעמוד את הזמן כאילו נעלמה ממנו כליל. אפשר שהלך פחות
משעה ואפשר שחלפו ארבע שעות. הוא רק ידע שהיה חם, והוא התעייף
והזיע אל תוך הבגדים הקרועים והמלוכלכים. הסחרחורת מיענה
לעזוב, והבחילה באופן טבעי התלוותה לה. הוא הלך והתייבש, ולא
היה כל סימן של מים בנמצא. הנוף היה זהה ככל שהלך, והאופק לא
נדמה כאילו ייגמר בשלב כלשהו. כך הוסיף לצעוד, מימינו התהום,
משמאלו האפלה של היער. לא היה דבר בגדה הנגדית, אך מפעם לפעם
הגניב מבט אל היער, וזה כאילו הגניב מבט חזרה, צופה בו, לוחש
בשמו, קורא לו לבוא אליו, והמצפן הוסיף לעמוד בשלו. אם צופה
היה ביער זמן ממושך מידי, גילה, יותר מפעם אחת, להפתעתו, כי
סטה לכיוונו, נמשך אליו, הולך לקראתו.
הוא הגיע למדף סלע מעל לתהום שדמה באופן מחשיד להחליא למקום בו
התעורר. האם הזה? המקום דמה דמיון מוחלט למקום ההוא. הוא שכנע
את עצמו שזה נדמה לו, אך לא העז להביט מעל לסף ולבדוק אם האיש
השרוע עדיין שכב שם. אימה התגבשה בתוכו. חוסר בהירות, חוסר
צלילות. והיער הפך לפתע למזמין מאוד.
"כמה עמוק זה יכול להיות?", שאל את עצמו, מנסה להתמלא בביטחון
עצמי, שכנוע עצמי. בכל אופן העצים יהיו לשינוי מרענן ביחס לעמק
הטרשי והיבש שלא נגמר. אולי יהיה שם אוויר צח, אולי אפילו נחל.
חייבים להיות מים, משהו מזין את היער. ואם ימצא את הנחל, יוכל
לשתות. לבסוף אמר גומר עם עצמו לנטוש את המקום הנידח ההוא
ולעשות את דרכו חזרה אל העולם המאוכלס דרך היער. זה לא יהיה
נעים, אבל זה ייגמר במהרה, ואז יוכל לשכוח מהר ככל האפשר שהיה
אי פעם במקום שכוח האל הזה.

מרגע שעבר ג'וני בין ראשוני העצים, התפכח ממחשבותיו על אוויר
צח ונעים. האוויר היה כה דחוס ולח ביער, עד שהוא התקשה לנשום
בלי להיעזר בפיו. מרוב לחות, הוא חש כאילו החדיר מים לריאותיו
בכל נשימה. הוא חרחר והשתעל ללא סוף, דבר שלא שיפר את תחושת
הצמא שהרגיש. נוסף לכל, הוא נאלץ לפלס את דרכו דרך אינסוף
שורשי ענק ושיחים דוקרניים שמעולם לא הצטרך לחוות על גופו קודם
לכן. לא אחת מצא עצמו מטפס עד כמחצית גובה העץ בכדי להתגבר על
המכשולים ולהמשיך בדרכו החסומה. הטבע הפראי שלט ביער הזה, ברור
שרגל אדם לא דרכה שם זמן רב, ואם דרכה, לא הטביעה את נוכחותה.
כל גופו התמלא זיעה ולכלוך שדבק בו מן העצים הרקובים
והלחלוחיים, וג'וני נגעל. הבחילה גברה באופן משמעותי ולא אחת
החזיק את עצמו מלהקיא, אך שקיבתו הייתה מרוקנת כליל. האור ביער
היה עמום עוד יותר משהיה על גדות התהום. למעשה, האור כמעט ולא
חדר כלל את מעטפת הירק הפרוע. ככל שהעמיק לכת, הפך היער לסבוך
יותר והעצים היו לצפופים כל כך עד שחסמו את מעבר האור באופן
כמעט מוחלט. במקומות רבים שררה אפלה גמורה, אפלה סמיכה ואטומה
שאין רואים בה דבר. חלק גדול מהזמן נאלץ ג'וני לגשש בידיו
באפלולית היער, עיניו לא שמשו לו לעזר. הוא הזה, הוא שמע
קולות, או שחשב ששמע. צלילי תזוזה ביער סביבו. הוא היה נבהל
ומפסיק לזוז, עד שהבין שהוא הגורם לקולות. כמה פעמים חשב לשוב
על עקבותיו, אך עם כל צעד שעשה שכנע עצמו שהוא מתקרב אל קצה
היער. דעתו הלכה ונשתבשה לאיטה כתוצאה מהעייפות והפחד שקיננו
בו, והוא חש זאת היטב. מידי פעם מצאה קרן אור חלושה ואפרורית
את דרכה אל תוככי היער מבין סבך העצים, מעניקה לג'וני שביבי
תקווה, ותחת אחת מאלה הוא החליט לעצור ולהביט במצפן שלצווארו.
נקודות שחורות הופיעו וריצדו אל מול עיניו, כתמי עייפות,
כגחליליות אפלות, הוא חשב שיתעלף אך הוא נותר על רגליו
והנקודות נעלמו, אף שלא לחלוטין. הוא הביט במצפן וגילה להפתעתו
שזה הסתובב בפראות, רגע בכיוון אחד ומיד בכיוון אחר, אך בשום
פנים לא עצר ולא האט. מפלס החרדה של ג'וני לא ידע שובע, אך
בשלב הזה תחושותיו הפכו לכהות מידי בכדי לחוש בכך.
הדממה ביער נותרה כשהייתה מחוצה לו, ובעצם אף החמירה אם היה
הדבר אפשרי. לא רק שלא נשמע כל צליל, פרט לאלו שהוא עצמו ייצר,
גם אותם קולות שסביר היה לצפות לשמוע עקב התנהלותו ביער,
צלילים כמו ענפים נשברים או עלים יבשים נרמסים תחת צעדיו
הכבדים, גם אלה נשמעו באופן עמום ומרוחק מאוד. אף חיה לא ברחה
מדרכו של ג'וני שעה שהתקדם, ואם כן היא בהחלט לא הכריזה על
עצמה. למעשה, הפעם שמח על היעדר הקולות, אף שהקלסטרופוביה שחש
הלכה וגברה. ויותר מכל, הוא הוסיף לחוש נצפה.
פעם אחת ויחידה שמע תזוזה ביער, תזוזה שהיה משוכנע באופן שלא
ניתן לערער שלא הוא הגורם לה. היה זה רעש של משהו נוסף שמפלס
את דרכו בקולניות, והרעש הלך וקרב אליו. קול התזוזה, הצליל הכל
כך חדש ושונה לאוזניו של ג'וני שהתרגלו לדממה הכפויה, הלך
והתגבר במהירות, כמו חית פרא שנלחמת ביער בניסיון לעבור בו.
השינוי היה קיצוני, מבהיל, מאיים. ג'וני קפץ אחורנית באופן
אינסטינקטיבי, ונתקל בעץ רקוב ולח. הוא קפא מיד במקומו והשתתק,
נצמד בגבו אל העץ, רועד מאימה עד לשד עצמותיו, חש בגועל את העץ
הלח דרך חולצתו, מאזין בחשש גובר לסביבתו שהפכה לפתע למאוד
רועשת, ומאוד, מאוד חשוכה.
הרעש התגבר והיה כעת קרוב, קרוב מאוד, והוא רק הוסיף להתקרב.
הוא פחד שהלמות ליבו הרמות יסגירו אותו. מה שזה לא היה, זה
התקרב, וברור לחלוטין שיש להימנע מזה. הוא ראה תנועה של דבר מה
בעל צורה בלתי ברורה זז מתוך הצללים באפלה הסמיכה, ובין רגע
השתתק הרעש וג'וני ידע שמה שזה לא היה, זה ניצב היישר מולו.
ג'וני נחנק, הוא לא הצליח לנשום, וכאילו כל דמו קפא בו. ג'וני
התפלל שזה לא יראה אותו, אף שידע שאין היגיון בדבר, שכן זה
נעמד היישר מולו. ג'וני לא ראה את היצור, יהיה באשר יהיה, הוא
בקושי הבחין בצללית של משהו חולף ונעמד מולו, והוא נצמד בכל
כוחו אל העץ. אך השניים חשו זה בזה מעבר לכל ספק. ג'וני חש
בחום של הזר, חום קורן, עומד ממולו, כמעט נוגע בו. הוא נצמד אל
העץ עוד יותר, בלתי אפשרי עד כמה שהיה, נלחץ בגבו אל הגזע.
עיניו פעורות באימה, כאילו מנסות לדלות כל שביב של אור בכדי
לראות את הדבר שניצב מולו, אך הוא כשל בכך. הוא חש במשהו עושה
תנועה מהירה לידו, אולי היצור שלח יד לגשש אחריו ופספס אותו.
ג'וני לא זז. הוא לא העז למצמץ. הוא קפא במקומו לחלוטין. הוא
לא נשם לפחות דקה שלמה, ודומה היה שלא יהיה מסוגל לנשום עוד
זמן מה, ועל כן סביר להניח שיתעלף בקרוב מאוד. אך הוא חש היטב
על פניו בנשימות הכבדות והחמות של הזר. הוא לא ידע זאת אז, אך
למעשה דרך חשכת היער, הביטו השניים הישר זה בעיניי זה. הם עמדו
צמודים כמעט, אף אל אף, נוגעים כמעט, והוא רק הוסיף להתקרב.
הדממה שבה והשתלטה ואיש לא זז עוד. מרוב מאמץ להישאר קפוא
במקומו ג'וני לא ידע עוד אם הוא כלל בהכרה, כל חושיו כהו כליל
ותחושותיו הלכו ואבדו בקצב מדאיג. עברו שניות ארוכות שנדמו
לג'וני כשעות תמימות, ולפתע השתנק הזר ברעש שיעול כבד וחולני,
מנפץ את הדממה המתוחה ומקפיץ את ג'וני בעווית בהלה שהשיבה את
החמצן הלח לריאותיו הדולקות בבערה כואבת, ואת התחושה לגפיו תוך
הזרקת כמות גדולה של דם מליבו הקפוא מאימה אל כל גופו באחת,
וליבו איים לפרוץ מחזו בתיפופי הלמות בקצב מחריד. טיפות ריריות
של נוזל חם ניתזו על פניו של ג'וני כתוצאה מהשיעול, והוא ידע
שכעת האחר חייב היה להבחין בו, ונפל נרעד אל בסיס העץ, מכורבל
באימה בין השורשים הגסים, מיילל בעל כורחו מחמת הבעתה שנאחזה
בו. הוא שמע את נשימותיו הכבדות וחרחוריו של השני, שעה
שלהפתעתו של ג'וני, זה התרחק מהמקום במה שנשמע כמו תנועות
מהירות ופרועות. הרעש המשיך הלאה וממנו, בכיוון ממנו בא אל תוך
היער. זמן רב ישב ג'וני בלא ניע לרגלי העץ, מלא אימה וביעותים,
מנסה לנשום באיטיות ולהרגיע את הלמות ליבו המואצות עד לכדי
טירוף בחזו. הוא תהה אם המילה "מוות" הכתובה על המצפן, מכוונת
הייתה ליצור הזה שפגש זה עתה. והאם יש עוד כאלו?

לקח לג'וני זמן רב להתגבר על הרעד בגפיו, בעיקר ברגליו, כאשר
גייס את כל כוח רצונו לניסיון נואש להמשיך בדרכו ביער. אילולא
אימתו של ג'וני מפני היער, ניתן היה לומר שדרכו התנהלה בלא
הפרעה כמעט, פרט למכשולי היער הטבעיים, או הלא-כל-כך-טבעיים,
כפי שחשב לעצמו יותר מפעם אחת, כשהעז לחשוב ולא להתרכז בסביבתו
החשוכה. מצבו של ג'וני התדרדר. בנוסף לרעב שהתעורר בקיבתו זה
מכבר, הוא חש בצימאון שרק הלך והחמיר. העובדה שהאוויר היה לח
ומימי הוסיפה להחמיר את המצב עוד יותר. ניחוחות עזים של ריקבון
עלו מפעם לפעם, ויחד עם הלחות שבאוויר חדרו לריאותיו וגרמו לו
לבחילה. מחוסר שליטה, הוא ניסה להקיא מספר פעמים, אך קיבתו
הייתה מרוקנת לחלוטין, דבר שגרר אחריו כאבים עזים מאוד. רעש של
מים זורמים הציתו בו תקווה מסוימת, אך כאשר מצא את הנחל והושיט
את ידיו אל תוכו, נחרד לגלות שלא מים זרמו בנחל. ואם היו אלו
מים, הרי שמזוהמים הם באופן שעלול להיות קטלני לזה שישתה אותם.
הנוזל שנגע בו היה שמנוני וסמיך, משהו שדמה יותר לשמן מנועים
מאשר למים. הוא חצה את הנחל, נעליו ורגליו התמלאו בנוזל
הגועלי. הנחל היה רדוד ולא עבר בעומקו את קו המותניים של
ג'וני. וכשיצא מן הנחל, ההליכה הפכה לקשה פי כמה, מתוקף היות
מכנסיו רטובים ומלאי העיסה הגועלית והחלקלקה.

לאחר שבגדיו נתמלאו קרעים חדשים, וגופו נשרט בעשרות שריטות,
חלקן עמוקות וזבות דם, ראה לבסוף מה שנדמה לו כסופו של היער.
אור מוכר ושנוא, חיוור וצהבהב, בקע במרחק מבין העצים הכבירים
שעמדו כחומה גם בגבול הזה של היער, אותו האור שג'וני נחרד ממנו
קודם לכן ועתה מצא עצמו משתוקק אליו. הוא רץ אל עבר האור, שמח
להותיר את היער מאחוריו לאחר מה שדמה לו כמסע נצחי בין עצים
רקובים ולחים, מעוררי בחילה. כל גופו כאב שעה שנפל פעם אחר פעם
עקב פזיזותו לצאת את היער, נטרף עקב הרצון להשתחרר מיידי כלאו
המשונה, מותיר פצעים פתוחים ומלוכלכים על ידיו ורגליו. חולצתו
של ג'וני נקרעה כליל כאשר נתקל בענף בולט וחד שהותיר חתך עמוק
בין צלעותיו השמאליות. היא נותרה זרוקה ביער, שם תיוותר
לעולמים מן הסתם. ג'וני כלל לא חש בחסרונה, היא הייתה לא
חיונית בעליל באוויר הלח והדחוס של היער. הוא גם לא נתן דעתו
לחתך המדמם בצידו, תוך שעקב עייפותו החלה להתערער עליו שפיותו
בצורה חדשה ומבהילה. שוב התקשה לשמור על רציפות מחשבותיו, והוא
ידע ששפיותו נוטשת אותו, אם בשל הרעב והצמא, ואם עקב העייפות
והייאוש, דעתו החלה מתערערת והוא איבד אחיזתו בה, והוא חש זאת
היטב טרם זו נטשהו כליל.
כאשר יצא מבין אחרון העצים, לא יכול היה למצוא המילים לתאר את
ההקלה שצפה ועלתה בו לפתע. מעודו לא שמח כל כך להותיר מקום
כלשהו מאחוריו. אך עד מהרה הפכה התחושה מהקלה לאכזבה מבעיתה.
ג'וני מצא עצמו עומד על שפתו של ערוץ עמוק, טרשי ומוכר להחריד.
האוויר כבר לא היה לח, אך עתה היה מאובך וחולי, חם וכבד
לנשימה, והאור היה צהבהב כמו במקום בו התעורר. השמש לא זרחה
ולא שקעה. הוא שאל עצמו כמה שעות חלפו מאז התעורר במקום שכוח
האל הזה, ומדוע עדיין לא ירד הליל. "אמור להחשיך כבר", אמר
בקול עמום וחלוש, נואש ושבור. "אמור להיות ערב, לילה", אמר וחש
שדמעות ייאוש עולות בגרונו. אך מרקם האור העמום שייצג את היום
מבעד למעטה האובך, לא השתנה כלל מהמצב בו היה עת בה ניעור
ג'וני. הוא הביט סביבו בחוסר אונים ולא מצא אף רמז למקום
היותו. הוא הביט במצפן, וזה סופסוף הגיע לידי החלטה, הוא הצביע
בבירור עם האדום שכתוב עליו "מוות" חזרה אל תוך היער. קרן אור
חלושה פגעה במצפן וסנוורה אותו לרגע, הוא שיחרר את המצפן מידיו
וזה נפל תלוי על חזו. לפתע הבחין ג'וני בדמות עמומה מצידו השני
של העמק. היה זה אדם והוא נע במקומו, הניף את ידיו, או שג'וני
דמיין זאת בעייפותו. הוא חש שדעתו משתבשת עליו וראייתו
מיטשטשת. קיבתו הסבה לו כאבים איומים וראשו כאב והסתחרר
וחשיבות הדבר נסתרה מעיניו. הוא המשיך לצפות באדם מעברו השני
של התהום. מבעד לכתמים שחורים שהוסיפו לרצד מול עיניו ופגעו
באיכות ראייתו, הוא הבחין בכך שהאיש עומד על פיסת סלע בולטת,
בולטת כמעין מדף מעל לתהום. מוכרת מאוד, באופן מרושע. הוא הביט
מטה וראה ממרחק רב דבר מה שנדמה לו כאיש שרוע, מת, בתחתית
העמק.

עתה נתקף ג'וני בהלה, פאניקה של ממש. הדברים לא הסתדרו נכון,
או שלמעשה הם הסתדרו באופן מושלם להדהים. הוא איבד כליל את
היגיון חשיבתו, שריריו החלו לתפקד באופן אינסטינקטיבי
ואימפולסיבי, מבלי שהמוח ינתח את המצב ויפקוד עליהם כיצד
לפעול. הוא איבד אחיזה, הוא איבד את שרידי שליטת ההיגיון
והדעת. הוא ויתר, שיחרר את עצביו לפעול כרצונם. הוא היה כחסר
הכרה בתוך גוף שחדל להאזין לפקודות מוחו, שכלל לא תפקד עוד.
הוא ניסה לצעוק, לצרוח, אך הקול החלוש והחנוק שבקע מפיו דמה
בקושי ללחישה כאובה. מטונף מריקבון היער ומדמו שלו, עייף וכואב
כפי שלא דמיין שניתן להיות, פנה ג'וני על עקבותיו ושב אל היער
בריצה פרועה. הוא נע כאחוז טירוף בין שורשי העצים, ולא עצר אף
לא לרגע, מתעלם לחלוטין מגופו הפצוע המתקשה לנשום, נחנק
מהאוויר המימי, מלא הריקבון. הוא לא חשש עוד, המטורפים לא
יודעים פחד. הוא נפל אל תוך הנחל המזוהם ושכב לגדתו זמן מה,
חסר הכרה באפלה, וכאשר התעורר היה אחוז טירוף יותר מקודם. אולי
היה דבר מה רעיל באדים שבקעו מהנוזל, או מהיער בכלל. הוא המשיך
בדרכו באפלה, מבלי לדעת לאן הלך בפראות המעוררת פלצות, אך כל
זה איבד מחשיבותו. ברגע מסוים הוא חשב ששמע את היצור שנתקל בו
קודם, אך הפעם לא חשש מפניו, לא מתוך אומץ כי אם מטירוף מוחלט.
עתה איבד ג'וני כל זכר לצורת חשיבה הגיונית ושפויה. הוא עצר
מריצתו וניסה לגשש אחר היצור באפלה. לרגע נדמה היה שהוא איתר
אותו, הוא שלח יד לגישוש, אך זה השתתק לחלוטין ואבד ממנו כל
זכר. ג'וני נחנק מהאוויר הלח ופלט שיעול כבד מלא ליחה, ומיד
שכח מהשני ושב להמשיך בדרכו הטרופה.

כאשר יצא מצידו השני של היער, המקום ממנו נכנס מלכתחילה, היה
כולו חבול ומכוסה בדם שעדיין נזל מפצעיו ובשאריות דם קרוש
מעורבב בזיהום היער המרקיב. גופו התעלם מהכאב שבקע מפצעיו
הפתוחים. הוא מיהר ישר לפניו, אל המקום בו התעורר, ולהפתעתו לא
היה לבדו עוד. איש נוסף עמד בגבו אליו. איש מוכר, מוכר להחריד,
מוכר באופן בלתי שפוי בעליל. במשך רגע ארוך עמד ג'וני כלא
מאמין, אך לא ניתן היה לטעות בדבר. בין אם היה כבר מטורף
לחלוטין ובין אם לאו, האיש שעמד מול ג'וני, היה ג'וני.
ג'וני ניסה לצעוק, ופלט אנקה חנוקה וחרישית שכלל לא נשמעה עקב
חולשתו, והאיש שהיה הוא - אבל לא הוא - שעמד מלפניו בבגדים
נקיים, אותם הבגדים בהם התעורר לפני מה שנדמה כאינסוף זמן,
פשוט עמד שם ולא שמע דבר, ולא חשד בדבר.
ג'וני לא שקל לרגע את פעולותיו לפני שביצע אותן. הוא לא היה
במצב שאפשר לו לחשב דבר מה. הוא הוריד את המצפן מצווארו והתגנב
מאחורי השני. בין רגע העביר ג'וני את השרשרת סביב ראשו של
האיש, מושך בה מאחור, לוחץ עם המצפן המתכתי הכבד על קנה הנשימה
שלו בניסיון להפיל אותו, לחנוק אותו. "מי אתה!?", "מה זה!?"
ניסה ג'וני לצרוח בלחישות עמומות מתוך ריאות מליאות ליחה, אך
זה נשמע יותר כמו חרחורי גרון כואבים של חיה פצועה. הוא לא שלט
בעצמו, הוא כלל לא ידע מה הוא עושה עוד. ועתה הוא כלל לא ידע
מי הוא, ושאריות השפיות עזבוהו לעד.
השני, מבועת, נלחם בג'וני, שהיה חלש ופצוע ממסעו ביער, והשניים
נפלו על הקרקע, נאבקים זה בזה. הם התגלגלו אל קצהו של המדף
הסלעי, אותו המקום בו לפני מי-יודע-כמה-זמן התעורר ג'וני. בלי
כוונה הוא הצליח להביט מטה בחטף, אל תחתית התהום. הוא נדהם
לגלות שהאיש שהיה שרוע שם, מת, נעלם כלא היה. כאילו הוזזה
גופתו, או שסתם נעלמה. מי יכול להזיז גופה במקום הזה!? ולאיזו
תכלית? אז, תוך שהשני מנצל את תחושת בלבולו של ג'וני שהרפה
לרגע מאחיזתו, קפץ על רגליו והחל לבעוט בבטנו של ג'וני ללא
הרף, בהלה מטורפת ניכרת על פניו. מתפתל מכאבים, ניסה ג'וני
להסתובב ולקום, אך מצא עצמו מועד תוך שהוא מתרומם מהקרקע.
הכפיל בעט בג'וני פעם אחת אחרונה, והפיל אותו מהקצה. בין רגע
הצליח ג'וני להיאחז בקצה מכנסיו של הכפיל ומשך אותו אחריו, אך
ידו הפצועה של ג'וני הרפתה בניגוד לרצונו. השני, שנותר על שפת
התהום, מעד ונפל על הקרקע, נחבל בראשו ואיבד את הכרתו. וג'וני,
הוא נפל מטה אל התהום והתרסק על קרקעיתה עם פניו אל הקרקע,
נפילה שאותה איש לא יכול היה לשרוד. הוא נותר שרוי שם, בתחתית
התהום, במקום שאיש לא יודע הדרך אליו, ואיש לא יידע לצאת
ממנו.

וכאשר התעורר מצא עצמו ג'וני שרוע על הקרקע, ראשו פועם בכאב,
תחושות של סחרחורת ובחילה אי שם ברקע המחשבות השבות אליו
לאיטן. הוא ניסה להתרומם על רגליו אך בקושי הצליח למקד את מבטו
סביבו. הוא נפל חזרה והקיא.