זה כואב לדעת את הכאב. זה כואב לדעת שהוא כאן, אחרי שנים
בהקפאה הייתי קפואה איתו ביחד, לא הרגשתי אותו הוא היה קפוא
מדי, לא יכולתי לספר או לדבר עלו. לאחר כל נגיעה באדמה, לאחר
כל נגיעה בחיים עצמם, לאחר כל תזוזה בכאב, הפשרנו יחדיו לאט
לאט. התחלתי להרגיש את הכאב פועם ופועם וקם לחיים, איתו גם אני
קמתי לחיים. התחלתי להרגיש אותו זז בתוכי דוקר בתוכי, ומאז כל
פעם הוא משפריץ על הקירות דם ומחאה שאומרת: "היי אני חי", כמה
גאווה יש לכאב הזה... איך הוא מסוגל להראות לי שהוא חזק ממני
כל פעם יותר מקרוב. זה מציק לדעת שהרגשתי מה הם חיים רק בזכות
הכאב שהתחיל להפשיר, אבל אחרי הכל אני מודה לכאב הזה, לכאב הזה
שנתן לי לחיות בחזרה, לדבר בחזרה, ולהרגיש בחזרה... ואולי...
אולי הכאב הזה בעצם כבר לא כואב.. ואיך זה? אם מנסים לעצור
לרגע ולהסתכל על דברים חיובים בתוך הכאב שיש בנו, מוצאים שהכאב
הזה נותן לנו כוח, הבנה, רצון לדבר ולשחרר, ואחרי הכל נותן לנו
את הזכות לצעוק בקול ולנשום לרווחה. מה יותר מלנשום אחרי חנק
כואב.
אז...
תודה לך כאב... תודה על זה שנתת לי להרגיש בחזרה.