איטליה בחורף
אני הולכת ברחוב הראשי.
אומרים שהיא היפה בערים, פירנצה.
רסיסי שלג נופלים מהשמים, מכסים הכל בלבן.
אנשים עוברים וחולפים, פנים אירופאיות -
אף מחודד, הבעה קפואה. בדיוק כמו מזג האוויר כאן.
אין רוח, העצים לא נעים. רק מן כפור כזה שחודר לעצמות,
עובר מבעד לכל השכבות העבות.

בצדדים חלונות הראווה משקפים לי אותי
או את מה שאני עוד מחפשת להיות,
עם כל השקיות שתלויות על הידיים
כל השמלות היפות שקניתי, זוגות הנעליים,
מזכירות לי כמה אהבת אותי כמו שאני
לפעמים גם פשוטה ורגילה.

המבנים כולם ישנים, דומים אחד לשני, אפורים.
נותנים את התחושה המוזרה, שכבר עברתי כאן.
ואני נשארת מתלבטת, אילו מן הסמטאות היא זו הנכונה.
הכל מרגיש לי אחר, זר.  ופתאום משום מקום זה מגיע.
הגעגוע למשהו קרוב ומוכר...
בדיוק כשאני נמצאת כל כך רחוק.

ואני לא מכירה את הדרך, אבל עדיין ממשיכה ללכת.
שוב כתמיד ניצבת שם, בפתחו של אותו הרחוב ללא המוצא.
והפעם אני מבינה שללא ספק, הלכתי לאיבוד.
אז פניתי ימינה
או שמאלה.
זה כבר לא משנה אם זו הסמטה הנכונה,
או שזו בעצם לגמרי אחת אחרת.
ממילא כבר אין לי יעד,ממילא איני מזהה את הדרך.

לפחות לא את זו הטובה
שנועדתי ללכת בה.