"אני לא מאמין שירית בי!", מחיתי; "שטויות!", הוא ענה, "זה לא
היה אישי, הייתי במועקה אישית כבר הרבה זמן וזה פשוט התפרץ
עליך"; עמדתי כלא מאמין, מביט בו, מנסה לגשש את דרכו באפילה.
"אתה רואה את האור בקצה המנהרה?", צעקתי לו; "לא", הוא ענה,
"הכול שחור וחשוך. אף פעם לא ראיתי כזו מנהרה וגם אין אור
בקצה. תמיד ידעתי שזו אגדת עם".
"אגדה?!", צרחתי, "אתה חייב להוציא אותנו מפה! ולמה בכלל ירית
בי? אני לא אמור להיות כאן"; הייאוש החל לחלחל בי; "אתה לא
צריך לפתח מרירות", הוא ענה באדישות, ממשיך בגישושיו הבלתי
נלאים.
הבטתי מסביבי, הכול היה חשוך וכלל לא הייתי בטוח שזו מנהרה, מה
שבוודאי מקשה את מציאת האור שבקצה. זה בקלות יכול היה להיות
סתם ריק בחלל, אלפי שנות אור מכדור הארץ בפינה נידחת ביקום,
בלי קניונים, בלי ים ובלי תכניות ריאליטי; בכלל, הרהרתי, אני
עוד עלול למצוא את עצמי בקרוב, בגלגול אחר, כצורת חיים נחותה
עם פרווה וריח גוף דוחה; הרגשתי מרומה ומתוסכל.
"אתה לא צריך לרחם על עצמך", הוא פתח, "תראה אותי! עכשיו גם
אקבר מחוץ לגדר, גם יגהצו לי את כל הקעקועים ועוד אנשים זרים
ישתמשו בחפצים שאספתי ובשביל מה?! הא?! תתעודד", הוא המשיך,
"לפחות אתה לא לבד, אתה אתי". הרמתי מבט זועם והטחתי בו "אני
בטוח שאימא שלי תישן עכשיו יותר טוב כשהיא תדע שהרוצח שלי
מלווה אותי בצעדיי הראשונים לאחר המוות"; הוא התעלם והמשיך
לגשש באפלה, לא מפנה ולו מבט.
הבנתי שההיגיון ותפיסת המציאות שלנו סובלים מפערים שאינם
ניתנים לגישור ובוודאי שזה לא הזמן וגם לא המקום, אם אפשר
להגדיר אותו כך, ליישב את המחלוקות, בייחוד לאור העובדה כי
הבחור לא שפוי והוא ירה בי זה לא מכבר. ניסיתי להשלים עם מצבי
העגום ולגלות אסרטיביות יצירתית, "לא היו אמורים לצוות לנו
מדריך?", שאלתי, "איזו נשמה של קרוב שאמור לקלוט אותנו פה?";
"מאיפה אני יודע?!" , הוא צרח, "אין לי קרובים! אני מאומץ! רע
לי, בגלל זה יריתי בך והתאבדתי אח"כ!"; "אתה סתם בכיין", הטחתי
בו, כשכעסי גואה בי, "אדם חלש, מטורף וחסר תועלת".
"נכון", הוא ענה בעצב, "גם בגלל זה התאבדתי" הוסיף בלחש; "אין
שום חיים אחרי המוות", אמרתי במרירות; "אלו חיים אלו?" הוא
הסכים; שמעתי אותו נאנח ובוכה חרישית; "אתה לא הולך להתאבד לי
שוב?", וידאתי והסתובבתי אליו רק כדי לראות אותו מטיח בעצמה,
בראשה של גופתו חסרת החיים, אבן כבדה ומתמוטט בכבדות ארצה; "לא
נורא", חשבתי לעצמי, "ממילא המוות התאכזר אליו", ציינתי
משועשע, "אכזב אותו בהבטחות חסרות שחר על חיי אושר נצחיים; ומי
יודע? אולי המוות שאחרי המוות ייתן מנוח לנשמתו המיוסרת".
התיישבתי וחשבתי; יכולתי להרשות לעצמי כמה דקות של מנוחה -
מהיתרונות הקטנים שבנצח; "היי, זר!", שמעתי קול נשי מאחורי;
קמתי במהירות וניסיתי לשדר עסקים כרגיל; "היי", אמרתי בחצי
חיוך, "את חדשה פה?", "כן", היא ענתה בחיוך.
היה בה שילוב של יופי חיצוני ופנימי שהימם אותי לגמרי, בעייני
רוחי כבר יכולתי לראות אותנו מקימים משפחה ובונים בית, בהנחה
שזה אפשרי במקום שאנו הולכים אליו; היא הייתה כה מושלמת עד
שחתונה נראתה לי כאפשרות סבירה, "למרות שזו תהייה חתונה עצובה
כזו", הגיתי, "כי אחרי הכול ההורים שלי ואחותי חיים והם לא
יוכלו להגיע", חשבתי בנוגות.
"גם את התאבדת?", שאלתי, מנסה למצוא נושא שיחה משותף; "מה?",
היא שאלה, נדהמת; "נהרגתי בתאונת אופנוע", היא הבהירה, "אף פעם
לא הייתי צריכה לתת לו לשכנע אותי לנסוע אתו", היא רטנה והביטה
בי במבט בוחן; "אז התאבדת, הא?" הייתה בקולה נימת זלזול.
"לא!", מחיתי, "הוא התאבד, לא לפני שהוא ירה בי כי לא הייתה
ברשותי מצית להשאלה". זה מאוד הצחיק אותה והיא פיתחה תיאוריה
שלמה כיצד עניתי בציניות לברנש חולה הנפש ונוריתי מטווח אפס;
היא בחנה אותי וציינה שזה דווקא יפה שאני זוכר כי הוא התאבד
לאחר שירה בי וכנראה לא מתתי במקום, אלא סבלתי כהוגן לפני
שנפחתי את נשמתי, בניגוד אליה שרק זוכרת את המדרכה מתקרבת
במהירות. לבסוף הפטירה, מלאת שביעות רצון עצמית, "הוא באמת ירה
בך כי לא הייתה לך אש? אתה רואה? העישון לא רק הורג, הוא גם
יכול להציל חיים".
"מתוחכמת", סיננתי, "איפה היית כל חיי?"; היא גיחכה, הביטה בו
והשתתקה; "אז הוא התאבד?" היא בהתה ברוצחי המוטל לו; "פעמיים",
הוספתי סטטיסטיקה שימושית.
"אתה יודע בכלל מה קורה פה?", היא שאלה אותי בעיניים
פעורות;"בערך", שיקרתי, בתקווה שזה לא יפגע בסיכויי לקבל חלקת
אלוהים בגן עדן; היא החלה לבכות; זה היה נראה לי מעט ציני אך
ניגשתי וחיבקתי אותה בעדינות ולחשתי ברכות, "לא נורא, יהיה
בסדר; לחיי התחלות חדשות, הא?!"
היא הסתובבה אליי בהבעת פנים מזועזעת; "היי, לא הצגתי את
עצמי", חייכתי והושטתי את ידי קדימה ללחוץ את ידה;"אתה לא
מתבייש?" היא עטתה מבט ארסי וזועם , "הגופה שלך עוד לא התקררה
ואתה כבר מתרגל עליי משפטי פתיחה? אז אם אתה מתעקש, יש לי חבר
ובכל מקרה אני לא מעוניינת"; חיוך דק נפרש על שפתיי;"מה אתה
מחייך?", היא צרחה בהיסטריה; "דבר ראשון", עניתי, "היה לך חבר
ואני יכול להבטיח לך במידה של אחריות כמי שנמצא פה כבר די הרבה
זמן...", עצרתי, מחכה שהשקר הדק שטוויתי ייעשה את עבודתו;"כן,
מה?", היא שאלה בטון כנוע; "שאם את מצפה לשמוע את שאון המנוע
המוכר של האופנוע, כשהאקס שלך רוכב לקראתך עם קסדתו המרוסקת
ונושא אותך אל האופק, את צפויה להתאכזב".
עיניה מלאו דמעות; ויתרתי על העונג לחבק אותה שוב; באופן כללי,
גם בחיי הקודמים לא חיבבתי בחורות מסוגה ואפשר להודות בגילוי
לב שהאיכויות הרגשיות העמוקות שבי אף פעם לא שבו אותן; מעבר
לכך, שקלתי את האפשרות כי החבר שלה, אותו כיניתי זה לא מכבר
בתואר האבירות ,"אקס", יגיח עצבני עם אופנועו, יישא אותה עמו
אל הגיהנום, לא לפני שידרוס אותי לאבדון.
"אהבתי אותו", היא לחשה, "אולי אנחנו עוד ניפגש", היא הוסיפה
מטאפורה שחוקה; תמיד היה דבר שנגע ללבי בתקווה אנושית חסרת
תקנה; החלטתי לקחת סיכון;"אני דווקא חושב שהוא חי", ציינתי
ביובש; "באמת?!", היא ענתה בשמחה, עיניה מאירות ונכבות באחת
בעודה מבינה כי הדבר סותם את הגולל על סיכויי איחוד עתידי קרוב
ביניהם; "כן, כשמתים ביחד מגיעים לפה ביחד", עניתי, מגולל את
ניסיוני הדל בארשת ידענות; היא שתקה; "לך תדע, אולי הוא בקומה,
פצוע אנושות והוא ימות בקרוב, יש עוד תקווה". הסתכלתי עליה
ממושכות ושנינו פרצנו בצחוק.
"אז אני תקועה אתך לנצח", היא ניסתה; "כן", עניתי והוספתי,
"אני מכריז עלינו כעל בעל ואישה, את יכולה לנשק את החתן"; היא
חייכה במבט בוחן, "נו, אז חשבת שתמצא כאן בחורה חמודה כמוני?",
היא התחנחנה; "האמת", נעצתי בה מבט חודר, "שהבטיחו לי שבעים
ושתיים בתולות ומשהו בי אומר שאת לא אחת מהן"; "חצוף!", היא
צחקה בעודה מוחה את הדמעות.
"את שומעת את זה?," שאלתי; "שומעת מה?!"; "יללה של חתול, אני
שומע חתול", השבתי; "חתול?!", היא תמהה; לפתע הבחנתי בגור
חתולים פרוותי עוקף בצליעה קלה את גופתו המתה שנית של רוצחי,
המוטל לו בשלולית דם בחוסר תזוזה; החתול יילל באומללות מכמירת
לב; "אני לא מאמינה!", היא הזדעקה באושר, כשהיא מרימה את החתול
בידיה וממלמלת, "היי! כמה צרות גרמת לי"; "אני מבין שאתם
מכירים", התערבתי; היא הרצינה באחת וענתה ביובש, "חבר שלי";
"האקס שלי", תיקנתי; היא לא התייחסה, "ניסה לא לדרוס אותו,
בגללו כנראה אני כאן". ֿ
"אירוני", עניתי, "אתן מתות עליהם כשהם אוהבים חיות, הא?",
שאלתי;"תנו לחיות לחיות", היא ענתה, "אבל גם לי", נאנחה בחיוך
ציני.
המשכנו ללכת; היא שאלה אותי הרבה שאלות ועל מעטות מהן הייתה לי
תשובה. היא בעיקר נטתה לבכות ולדבר על חייה הקודמים שהיו,
מסתבר, מלאי הצלחה, אהבה לאופנוען חובב החיות ואושר; היא הבינה
די מהר שאין לי מושג איפה אנחנו , לאן אנו הולכים ומה צפוי
לנו; רבנו די הרבה והשלמנו בחוסר ברירה; אני חושב שנקשרנו
באיזה שהוא שלב למרות שהיא הכחישה בתוקף, אבל תמיד בחיוך.
אני לא זוכר כמה זמן צעדנו, אלא בעיקר את כף ידה לוחצת את ידי
כשאנו פוסעים בשקט לעבר הלא נודע, מגששים את דרכנו באפלה.
"אור, אני רואה אור!", היא צווחה באושר; "אני לא רואה כלום",
עניתי, חסר אונים; "היי, אתה דווקא חמוד", היא חייכה, "עכשיו
כשאני מסתכלת עליך באור... למרות שאתה קצת חיוור".
"אל תדאגי", היסיתי אותה, "ככה אני; זה גנים; איפה האור הזה
שאת מדברת עליו?", היא נעצה בי מבט מודאג, "אתה מרגיש טוב?";
"כן", עניתי ועצרתי, "אולי קצת מסוחרר", התיישבתי; "אתה
בסדר?", היא הניחה יד על מצחי, "אתה קודח"; דמותה התערפלה
והרגשתי את דמעותיה זולגות על פניי, "אל תעזוב אותי", היא
התייפחה.
כשהתעוררתי ראיתי בעיקר צורות מעורפלות, אורות ולפעמים את
דמותה; מאוחר יותר, סיפרו לי כי הייתי תחת השפעת מורפיום
והזיתי; לידי שכב בחור צעיר שבהה בעיניים ריקות בחלל החדר.
שלא בפניו, האחיות כינו אותו, "צמח" ו"סופני"; לי הן דווקא
נתנו סיכוי וציינו, "כי ההוא ליד הצמח דווקא יכול להשתקם ואולי
אפילו ילך ביום מן הימים בכוחות עצמו"; מיותר לציין כי האמונה
שלהן בי חיזקה אותי בתהליך הריפוי. הביקורים לשכני התמעטו ככל
שחלפו הימים  ובייחוד לאחר שהצוות הרפואי הבהיר למשפחתו כי
עליהם להשלים עם רוע הגזירה.
לאחר שבועיים, ביום שטוף שמש, הוא נפטר; הבטתי בו, עטוף בשמיכה
לבנה, מחכה כי ישאו אותו משם; האחות נכנסה לחדר והחלה לפנות את
מעט החפצים וחבילות השי ,העטופות עדיין, שליד מיטתו; אמו
התפרצה לחדר והתייפחה על גופתו; האחות הבחינה במבטיי וסגרה את
הווילון, נותנת לאם להתייחד עמו.
היא הביטה בי וחייכה,"אל תהיה עצוב", היא ניסתה לעודד, "גם לי
זה כואב לראות בחורים צעירים מתים", היא ניסתה לשוות לעצמה
קורטוב אמפתיה, "אבל אתה יודע איך הצעירים, עולים על אופנוע,
עושים דאווינים ולפעמים כמוהו, סוטים בלי סיבה מהמסלול
ונהרגים"; נחרדתי לרגע; "זה לא בהכרח בלי סיבה", עניתי בקול
חנוק, "אולי מישהו התפרץ לכביש והוא ניסה להתחמק, את לא יכולה
לדעת", הגנתי על כבודו; היא חייכה, משכה בכתפיה, הפטירה כי,
"אולי, אבל זה כבר לא משנה ועדיף לו כך" ופנתה לצאת מהחדר.
"עם זה אני מסכים", לחשתי וביקשתי ממנה שתעזור לי עם כסא
הגלגלים לצאת גם כן; היא גלגלה אותי לעבר החצר וכשעזבה אותי
סיננה, "זה יום יפה, תנשום קצת אויר"; לראשונה מאז שהכול קרה
בכיתי.