בלילות קרים כמו הלילה אני נזכר בלילה ההוא. איך דהרנו לנו אל
תוך חלום דלוזי, כשברקע נשמעת לה מוזיקה קצבית חירשית והמומה.
איך עקפנו מחסומים נפשיים, פסחנו על מוסכמות ונסענו אל מעמקי
התודעה. בסך הכל היינו שני טיפשים, חסרי ניסיון רומנטי רגשני,
אך אין זה מנע מאיתנו להמשיך לנוע עם רגשותינו העיוורים לכיוון
אהבה. תפיסת חייהם של אנשים היא לעצור, להתבונן, ללמוד,
להפנים, לקחת החלטה, לעכל מחשבה ולפסוע קדימה. לכן ומשום כך,
נפלה בידי התחושה שאין לי ממה לחשוש מהצעד, והרשתי לעצמי לטייל
איתך לכל אשר תקחי. היה בך מן עוז אצילי, מעט שנון, קצת
תוקפני, שסחף אותי אל הלא נודע, אל הארץ השכוחה, אל עולם עתיר
פחדים או אולי אל המקום אשר מגיעים אליו כשנרדמים, וכאן עשינו
אהבה בפעם הראשונה.

בימים סגורים כמו היום אני נזכר ביום ההוא. שעטפנו את גופינו
אחד בשניה, ליטפנו את גפינו זה בזאת, זיווגנו את עורינו זה
בזיעתו של האחר, נאנחנו וצרחנו עד שמאגר הקולות תם. כעת הפכנו
לנשמה אחת. טהורה, אמיתית, חד פעמית. כזאת שמגלים אחרי טשטוש
ההיגיון הבריא או דחיקת יקום לקצה. כל רוחות השמיים התרכזו
ברוח חיינו והגבילו אותנו להפוך ליצור חי אחד, בלתי נפרד
מחציו. כוח עליון שמשך אדם ממציאותו, חוה ממציאותה והביא אותם
יחד. קעקוע אמונה שחרוט בגופי הביא אותי אלייך, לכאן, לרגע
שגיליתי שאני לא לבד. לרגע בו הפנמתי את כל תחושותיי בבת אחת.
לרגע בו הרצון הפך למצוי.

ברגעים חולפים כמו הרגע אני נזכר ברגע ההוא. לא היה זה הסיפוק
המיני שסיפק אותי. היה זה החיוך שלך לאחר מכן. תגובה טבעית
לגרום האושר. לראות אותך מגיעה לאורגזמה נפשית לאחר ערב ממושך
של חיבה, אפיין אותי כמאוהב טרי במאוהבת נאיבית גם היא. אבל,
כמו שאמרת לי בבטחה אופטימית שהבטנו אחד לשניה בעיניים: עדיף
להיות תמים וטיפש מאשר חשדן וחכם. כעת, מביט בגופך המעורטל
הצמוד לגופי, אומרת את המילים שנחתמנו לי בתת מודע מיום
היוולדי, משיבה לי מבט חצי עייף חצי תוסס, ידעתי שלכל סיבה יש
השפעה, שלכל השפעה יש תגובה ושלכל תגובה יש סיבה. הפגישה,
הראייה, ההתקדמות, השיחה, השמחה, השיכרון, הנגיעות, העזיבה,
ההגעה, השיחה השניה, הרגיעה, ההתרעננות, ההתאהבות, השמחה. לכל
גורם יש תוצאה.

בבקרים חדשים כמו הבוקר הזה אני נזכר בבוקר ההוא. ריח סיגריות
שנדף מבגדינו, טעם אלכוהול עוד חרוך על חכינו, פעילות מוגברת
התישה את שרירינו ואירועי האתמול חקוקים עמוק בנשמתינו היחידה.
נעתי לכיוונך, ושמתי את זרועותיי סביב. לא היו לא עוד מילים
להוסיף, לא היה לי עוד רגשות להוציא. הכל היה שקט והכל היה
מיוחד. מיוחד שמרגישים פעם בחיים. כזה שמרגישים אחרי טשטוש
ההיגיון הבריא או דחיקת יקום לקצה. אז הבנתי שמקומי נמצא.

בעולם יש הרבה אנשים, חלקם חשדנים חכמים, חלקם תמימים טיפשים.
לכל אותם אנשים יש אינספור רגעים עמוסי חוויות, מאורעות,
זכרונות. בכל אותם רגעים ישנו אי סדר הכולל שפע של עצב, כמות
גדולה של שמחה ומעט של בין לבין. באופן מעשי, כל אותן רגשות
נגרמים עקב התנהגותם של אנשים.
לעולם לא אוכל לשכוח את הלילה, היום, הרגע, הבוקר שבוא גיליתי
שהסיבה לאושרי היא אמונה באהבה. שגיליתי שלכל סיבה יש תוצאה.
הגילוי התפניתי הזה שהאיר והעיר את רוחי.
לעולם לא אוכל לשכוח את הסיבה לתובנה הבאה: כולם למעשה קוצים,
ורק את, פרח בודד, עומד לו זקוף בשדה חיי התמימים, מביא לי מעט
צבע, הרבה אמונה, המון אהבה ויותר מידי סיבות וגורמים.