שש עשרה שנים מתעורר לבדי,
ומחפש את עצמי,
באחרים,
ועוד לא יודע לחפש בדברים הקטנים.

מתהלך לבדי בעולם הגדול, מחפש סיבה להמשיך.
מוצא את עצמי עומד על איזה גג
מלטף את הצלקות ומפנטז על ליצור חדשות.
הגיע הזמן צריך כבר לקפוץ
אז אני טובע באפלה,
כבר כמעט בקרקעית ופתאום אני אור בקצה המנהרה.

כבר שש עשרה וקצת.
פוקח את עיני ואת שוכבת לצדי,
ישנה במיטתי.
ודרך עיניך העצומות אני יודע, שנגמרו החיפושים.

עומד על גג העולם, וכבר לא רוצה לקפוץ.
ואת עומדת לצדי, ומחזיקה את ידי.
מחזיק סכין ביד ורוצה לחתוך.
לא את ידי רק ירקות, סתם עגבניות.
חיפשתי ומצאתי,
את עצמי,
בדברים הקטנים,
בחיבוקים, בליטופים ובמבטים.

שש עשרה שנים חיפשתי שלמות,
כזו שעוטפת ומנחמת.
שאפתי לחירות,
מעצמי, מהעולם, ובעיקר מכולם.

את כל זה חיפשתי.
ועכשיו אני יודע שמצאתי.
בדברים הקטנים.
בך!