שוב עוד יום, שאני קמה בבוקר והולכת לבית הספר, לתיכון.
כולם מסתכלים עליי, מה ששונה מימים אחרים. אני רואה אותם
בזווית העין, מרכלים עליי, ועושים פרצופים מוזרים.
אבל אני לא מתייחסת, וממשיכה ללכת במסדרון, לכיוון הכיתה,
לשיעור המשעמם.
יושבת בכיתה, בפינה הקבועה שלי, לבד. ושוב, נכנסת למחשבות.
מתחילה לחשוב מה היה קורה אם כל הדברים האלו לא היו קורים
לי...

מאז ומתמיד הייתי ילדה שקטה וביישנית. לא היו לי חברים, חוץ
משניים שהיו ממש דומים לי, ביישנים ושקטים.
היינו מין חנונים כאלה.
לא ידענו איך זה לצאת בימי שישי, לא ידענו איך המסיבות נראות
מבפנים, לא ידענו איך זה שיש הרבה חברים.
יום אחד, באה לכיתה תלמידה חדשה. המורה הציגה אותה לפני כולם,
ואז חיפשה לה מקום ישיבה, שכמובן, אותו מצאה לידי.
היא התיישבה לידי, קצת "פריקית" כזאת, אבל ממש יפה.
לא אמרתי לה כלום, אבל פיניתי לה מקום בשולחן.
פתאום באמצע השיעור היא אמרה לי: "מה את כזאת שקטה? אני ארדם
פה בסוף".
עניתי לה שאני לא דברנית גדולה, ושאם שקט לה מדי, אז כדאי שהיא
תחפש מקום אחר.
היא הסתכלה עלי במבט מוזר, ואמרה לי: "נעים מאד, רייץ'".
"רייץ'?". שאלתי בהתפעלות. "כן, רייץ'. רייצ'ל, את יודעת".
"איך קוראים לך?" היא שאלה. "ממ... לי... לי... ליאן" עניתי
בגמגום. לא הצלחתי לעכל את העובדה שמישהו באמת שאל אותי איך
קוראים לי.
"היי ליאן, אז מה, בא לך להכיר לי את בית הספר?". "בכיף"
עניתי.
כשנשמע צלצול ההפסקה, לקחתי אותה לפגוש את אלעד ושני, החברים
הטובים שלי. ראיתי על הפנים שלה, שהיא לא ממש מחבבת אותם.
הראנו לה את בית הספר. והיא לא ממש התלהבה, כי, בכל זאת, זה לא
כזה בית ספר מיוחד ויפה, למען האמת, הוא קצת מכוער.
ראיתי שהיא מסתכלת לפינה כלשהי, והיא שאלה אותי אם יש פה פינת
עישון. אמרתי לה שאני לא יודעת, אבל בטוח יש איפשהו.
עברו ימים, והפכנו לחברות טובות, אפילו שהיא מעשנת ודיי שונה
ממני. יש לה כל מיני פירסינגים מוזרים, אבל היא נחמדה, אז למה
לא?
יום אחד, היא לקחה אותי להכיר כמה חברים שלה, "פריקים" כמוה.
זה היה יום שישי. אמא הייתה קצת בהלם, כשאמרתי לה שאני יוצאת,
אבל היא לא אמרה שום דבר מיוחד, אלא חייכה אלי חיוך עדין,
ואמרה: "אל תחזרי מאוחר".
הגענו לאיזה מקום חשוך, מין פינה שקטה בין מקומות מלאים
באנשים. החברים שלה היו נחמדים, אבל קצת שיכורים.
כולם שם עישנו ושתו. ואני, אני לקחתי רק שלוק קטן מהוודקה.
כולם לקחו. והוא באמת היה קטן, אבל הוא השפיע עליי. הרגשתי קצת
מסובבת. והתחלתי להשתגע, ולהתחרפן.
אתם בטח שואלים איפה שני ואלעד, החברים הטובים שלי, אז הם
נשארו בבית. מאז שהכרתי את רייץ', דיי התרחקנו, כי הם לא
מחבבים זה את זה. ואני, אני ממש מחבבת את רייץ'.
פתאום מצאתי את עצמי מתמזמזת עם איזה אחד, אימו כזה, בצד. אף
פעם לא הייתי עם מישהו לפני. אף אחד לא הסתכל עליי באמת. אמרתי
כבר, הייתי חנונית שאף אחד לא הסתכל עליה.
הרגשתי את הלשון שלו בתוך הפה שלי, והלשון שלי פתאום נכנסה
לשלו. זה היה מוזר, אבל אהבתי את זה.
רייץ' גם הייתה עם מישהו. פעם היא סיפרה לי שהיא כבר הייתה עם
הרבה, ואפילו, שכבה איתם.
הוא התחיל לגעת לי בשדיים, ובתחת, וקצת נלחצתי, אבל לקחתי הכל
בקלות.
ואז רייץ' באה, ואמרה שאנחנו צריכות ללכת. אז הלכתי. אפילו בלי
להחליף טלפונים או אייסיקיו.
מאז אותו יום, התחלתי להסתובב הרבה עם החברים של רייץ'. ממש
נהניתי איתם. הרגשתי שאני יכולה להיפתח ולהיות אני.
שני ואלעד כבר הפסיקו להתקשר אלי, וכשהתראינו בבית-ספר, אפילו
לא אמרנו שלום.
התחלתי ללבוש בגדים שחורים, כמו רייץ'. אפילו שמתי על עצמי
ניטים, ולק שחור.
אמא התחילה להבהל ממני, אבל היא לפחות שמחה שיש לי חברים.
אבל שום דבר לא היה אכפת לי. העיקר שעכשיו יש לי חברים. אני
יוצאת בימי שישי, אני מוזמנת למסיבות, אני לא יושבת לבד בכיתה,
יש לי את רייץ'.
לאט לאט נכנסתי לכל הקטע הזה חזק, התחלתי לעשן ולשתות קבוע.
אפילו רייץ' כבר נבהלה, וניסתה לשכנע אותי, שאני לא אגרר לזה,
שאני לא אכנס למה שאני לא מכירה. שכל זה לא בשבילי. אני יותר
טובה מזה.
היא הציקה לי עם השטויות שלה, שאני טובה, ואכפת לה ממני, ושהיא
לא רוצה שאני אהרס, אז הפסקתי להתקשר אליה.
יצאתי עם שאר ה"פריקים". יום אחד אפילו מצאתי חבר. קראו לו
דני. באמת התאהבנו. כל הזמן היינו ביחד.
אמא לא כל כך אהבה אותו בהתחלה, אבל עם הזמן היא למדה להכיר
אותו, וכמוני, התאהבה בו.
הוא היה בן-אדם טוב. נכון שקצת התפרענו, אבל הוא היה בן-אדם
טוב.
היה איזה יום, באתי אליו הביתה. המשפחה שלו נסעה לאילת, אז
היינו לבד. רק אני והוא.
ישבנו, צחקנו, דיברנו, התנשקנו, התמזמזנו, ואז הוא התחיל לנסות
להוריד לי את החולצה. שאלתי אותו מה הוא עושה, "את לא רוצה?
אני ממש נמשך אליך. את לא?" הוא שאל. "ברור שכן" עניתי, וזרמתי
איתו, כי אני אוהבת אותו, ואולי הגיע הזמן.
הוא התחיל להוריד לי את החולצה, ואז את החזיה. הוא מישש אותי,
את הגוף שלי, את השדיים שלי, ואני התחלתי לפתוח לו את הריצ'רץ'
של הג'ינס. הוא הוריד את המכנסיים ואת התחתונים, וגם אני
הורדתי. ואז הוא הרים אותי בשתי ידיים, כמו שאני אוהבת שהוא
מרים אותי. וזרק אותי על המיטה. הוא עלה עליי, ואמר שהכל יהיה
בסדר, שאני לא אלחץ, וזה יעבור בקלות.
הרגשתי את דפיקות הלב שלו, את הנשימות שלו, את הגוף שלו שמוחץ
את שלי. זה היה כיף. פתאום הוא התחיל להכניס אותו. נלחצתי, אבל
הוא המשיך להרגיע אותי. יש לו ניסיון עם זה, אז סמכתי עליו.
זה נגמר. היינו אחרי זה. לא הפסקנו להגיד אחד לשני, כמה שאנחנו
אוהבים זה את זה, ואז נרדמנו.
עברו ימים, שבועות, חודשים, היינו ביחד חצי שנה.
זה היה יום שישי, לא הרגשתי כל-כך טוב, קצת הקאתי לפני, אבל
בכל זאת לקחתי את עצמי והלכנו למסיבה. ראיתי שם את רייץ', אבל
עדיין לא כל כך דיברנו.
במסיבה הוא פתאום לקח אותי לצד, הוא אמר לי שיש לו משהו
בשבילי, שננסה, אולי נהנה. זה היה כדור קטן, לא מפחיד, לא משהו
שנרתעתי ממנו. אז אמרנו שננסה ביחד, רק פעם אחת, מה כבר יכול
לקרות.
בלענו את הכדור, והרגשנו ממש טוב, גם שתינו כמה בירות, קצת
וודקה. היה ממש כיף. רקדנו כמו מטורפים, הרגשנו כאילו אנחנו
עפים.
פתאום אני מסתכלת סביבי, ואני לא מוצאת אותו. הוא נעלם לי.
איפה הוא?!
אני רוצה אותו, את דני שלי, אהובי. התחלתי לחפש אותו כמו
מטורפת, ומצאתי אותו בצד עם רייץ'. הוא ורייץ'. ביחד. מתנשקים.
אני רציתי לקבור את עצמי. רציתי לרצוח אותם, ואז להתאבד.
לא התקרבתי יותר מדי, שלא יראו אותי.
רצתי מהר מהמקום. לא חשבתי על כלום. בכיתי בלי הפסקה. בכיתי
ובכיתי. ורצתי. לא יודעת לאן רצתי, אבל לא הפסקתי לרוץ.
פתאום קיבלתי מכה שגרמה לי להתעלף, כנראה.
מצאתי את עצמי בבית חולים. אמא יושבת ובוכה לידי. לא מבינה
איפה היא טעתה.
שאלתי אותה מה קרה. למה היא בוכה. "למה אני בוכה??? אני צריכה
שיצלצלו אלי מבית החולים ויגידו לי, שהבת שלי עברה תאונת
דרכים, והיא שוכבת בבית חולים עם זעזוע מוח, כמות מכובדת של
אלכוהול בדם... וסמים!!! סמים, ליאן? סמים???". לא ידעתי מה
לענות. התביישתי מעצמי. ניסיתי להזכר מה קרה, ואז נזכרתי.
נזכרתי במסיבה, נזכרתי בדני... דני ורייץ'.
הרופא נכנס לחדר. "אנחנו צריכים לדבר". אמא נבהלה: "מה עוד??
מה עוד?!". "אני מצטער, את איבדת את התינוק".
אני ואמא הסתכלנו אחת על השנייה. אני הייתי בהלם. איזה תינוק
פתאום? אני לא בהריון. אני לא.
והרופא המשיך: "הוא היה בן ארבעה שבועות, את בטח יודעת. אני
מצטער. אבל לפחות זה לא פגע לך ברחם, ואת תוכלי להביא ילדים
בעתיד".
"אני לא הייתי בהריון! אנחנו נזהרנו. אמא, אנחנו נזהרנו!".
אמא לא ידעה איך לעכל הכל. זה היה כמו סרט טרגדיה שלא שייך
לנו. מין טלנובלה שכזאת. היא לא אמרה כלום. ראיתי עליה שהיא
מנסה לעצור את הדמעות ולהיות חזקה.
הייתי בבית חולים כמה ימים. דני ניסה להתקשר, ולבקר אותי, אבל
אמא לא נתנה לו. גם רייץ' ניסתה ליצור קשר, אבל לא רציתי אפילו
לחשוב עליה.
החלמתי, וחזרתי לבית ספר. לא שמעתי יותר מדני. את רייץ' העבירו
לפנימייה, כי אמא שלי סיפרה לאמא שלה על כל האלכוהול והסמים.
שני ואלעד עדיין לא מדברים איתי, אבל אני מנסה בכל הכוח להחזיר
אלי את החברים הישנים.
כולם בבית ספר שמעו על התאונה, האלכוהול, הסמים וה... ההריון.
ומאז כל פעם שאני באה לבית ספר, כולם מסתכלים עליי בצורה
מוזרה, ולא מפסיקים לרכל.
ושוב אני, אני חזרתי לשבת לבד בשיעור, בהפסקה, לא לצאת בימי
שישי, לא להיות במסיבות.
חזרתי להיות חנונית, אבל חנונית עם עבר. חנונית שלא מפסיקים
לרכל עליה, ולדבר על השטויות שהיא עשתה.
ואת דני אני עדיין אוהבת, זה חזק ממני.
הוא האהבה הראשונה. האהבה הראשונה שפגעה לי ישירות בלב.