New Stage - Go To Main Page

עזרא כהן-ישר
/
להפוך מכובש לתייר

אף פעם לא חשבתי שאני יכול להזיע ככה ועוד להשאר בחיים. ידעתי
שאני בקושי רואה בין נהרות הזיעה שהתערבבו בשכבות האבק ובצבעי
ההסואה. מוזר, החום הנורא היה הדבר שהכי הטריד אותי בסמטאות
ההרוסות של בינת ג'ביל. הסתכלתי קדימה בדריכות, שוב ענן של
סולר שרוף גרם לי להתעטש כשהנגמ"ש זרק אותנו בפראות קדימה.
יורם אמר לי אתמול שבטח היו קוראים למקום הזה "בת ההרים",
תרגום מדויק לעברית של השם המפחיד הזה, לו רק המקום המקולל היה
נכבש ב-48 והופך לעוד כפר צימרים שליו, נקי ממחבלים.
אבל עכשיו המקום הזה היה רחוק מלהיות נקי. צריך להתרכז. לא
להכנע לעייפות אפילו לשנייה. סרקתי שוב במבטי את הסמטאות. בלי
לחשוב, עצרתי לכמה רגעים. היתה פה קסבה די יפה, חשבתי, לו רק
אפשר היה לטייל כאן במקום לשחק בחיילים.

אני לא יודע כיצד הפכתי בדיוק מלוחם לטייל. במבט ראשון זה בעצם
כמעט אותו דבר. כתרמילאי תפרן אחרי שחרור אתה מגיע להודו
ומתחיל לסרוק אותה כאילו מדובר בלוחמה בשטח בנוי. המשימה למעשה
די ברורה. בתוך מבוך אין סופי של בתים עקומים וסמטאות ביוב
מצחינות צריך להגיע למיטה נוחה, ארוחה סבירה ותיירת אירופאית
תוך הוצאת מינימום כסף. להבדיל מבלבנון, בהודו היה מודיעין שטח
מדויק. חבר'ה מהמסייעת, ממחזור מאי שטיילו כאן כמה חודשים
לפנינו. בתור ישראלים טובים הם דאגו לרשום את שמם בכל בלוג
ובכל פורום אפשרי ולספר לכולם בעברית תקנית מה דעתם על כל
באבא. כוח ההרתעה הישראלי לא נשרט כהוא זה בכל בירות המטיילים
בתת היבשת. כל מקומי יודע שאם הוא יעלה את המחיר אפילו ברופי
אחד הוא יאבד בתוך שניות את כל הקהל הקדוש שמתקבץ לארוחות חינם
בבית חב"ד.

הדחפור הענק של ההנדסה הקרבית ניסה לחפש דרך כדי לעקוף את
המעיין ולמצא ציר שאולי לא יהיה ממולכד. אנחנו שוב ישבנו
וחיכינו.

נראה לי שרביצה במקורות המים גרמו אצלי לאט לאט את השינוי.
הייתי יושב שם בשעות החמות מעשן להנאתי עשב מקומי עם הוותיקים
ומדבר שטויות. אחרי הרבה שעות כאלה כבר לא היה אכפת לי איך אני
אחזור לכפר. הייתי בוחר לי כל יום סמטא אחרת. לפעמים מתוך
סקרנות ולפעמים בגלל שהייתי מסטול מדי כדי למצוא את הדרך. כמעט
בלי להרגיש הייתי נשאר כדי לאכול במסעדות המקומיות שבסביבה,
מוותר בהדרגה על שדות הציד הנצחיים במסעדות התרמילאים. לפעמים
הייתי עוקב אחרי קול נשי דק שעולה מתוך מקדשי שיווה ועוצר
למנוחה ארוכה לצידם של עצי הפיקוס. בסוף מצאתי את עצמי בוחר
מלונות שקטים יותר הרחק מזרם הישראלים. לקח לי זמן לגלות שרק
כשאני מטייל לגמרי לבד בלי שום מטרה אני בעצם נהנה.

הנגמ"ש שוב שעט קדימה, פקודות טרטרו בקשר. לא הבנתי כלום.
למעשה הרגשתי שאני פשוט כבר לא מסוגל להקשיב.

זה נראה לי כל כך רחוק, אפילו שבעצם זה היה לפני פחות מ 48
שעות. רק כשעברתי דרכה לכמה שעות בדרך למילואים, רינה הסכימה
למעשה להיות שלי. רקדנו אצלה בסלון, ריקוד מתון ואיטי לצלילי
מוזיקת ג'אז שקטה. הולכתי את ידי לאורך גבה והיא נצמדה אלי
והשעינה מדי פעם את ראשה בשקע שבין החזה שלי לסנטר. היא עצמה
את עיניה ונתנה לשנינו להסחף עם המוזיקה. תנועה הוליכה לתנועה,
מצאנו את עצמנו ב 4 בבוקר על הספה אצלה בסלון מתלטפים ארוכות.
ידעתי שהיא מוכנה, אבל אני כבר לא הייתי מסוגל.
במצב כזה הייתי רגיל לברוח. אבל הפעם ידעתי שאין לי לאן. לא
יכולתי הרי להגיע לבסיס שעות לפני הזמן. נישקתי אותה בכל מקום
בגופה, העברתי את ידי בשערה. ניסיתי שיקרה נס אבל במפתיע לא
נבהלתי כשהוא לא קרה. החזקתי אותה קרוב אלי והתבוננתי בה
ארוכות.

"לא תכבוש אותי חייל שלי?" היא חייכה אלי ארוכות
"לא הלילה", אמרתי לה. "אני אוהב אותך, רינה שלי, אבל הלילה
הזה אני הופך מכובש לתייר"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/7/07 22:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עזרא כהן-ישר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה