"החמישי באוקטובר 1962.
לא האמנתי שהוא יעשה לי את זה. השאיר אותי זרוקה על המיטה
הרטובה. "לא בא לי יותר" אמר, בנימה האדישה שלו. פתאום ככה.
הוא לא יכול להפסיק עכשיו, שנייה לפני שהדמעה הנעימה הזאת
גולשת על לחיי הסמוקות. בהיתי בו הולך לצד אחד של החדר.
הרגשתי את הרוח הקרירה נושבת על רגלי החשופות, עצמתי את עיניי
ופקחתי אותן במהרה והסטתי את מבטי אל החלון הפתוח. ירד שלג.
לאחר כמה שניות הוא התיישב על ידי, על קצה המיטה, התכופף ונישק
את ידי. הוא בהה בעייני והתחיל לבכות.
הירח השקיף עלינו דרך החלון החלוד שהיה מצד ימין של המיטה
הלבנה. השלג פסק, רק רוחות חזקות נשבו בחוזקה על דופן הזכוכית
הדקה, שריקות דקות וארוכות נשמעו מפתח צר בחלון.
הדמעות הרטיבו את חולצתי, אהבתי לחוש את הכאב שלו, אהבתי לחוש
חלק ממנו.
לפעמים נדמה לי ששנינו ביחד, חיים בבועה. כלומר, חיים בעולם
משלנו ולא נותנים לאף-אדם לחדור אלינו. לפעמים זה נראה מהצד
שהוא מנצל אותי, עושה בי כרצונו, אך אף-אחד לא יודע כמה אנחנו
מאושרים ביחד, וכמה טוב לנו שיש לנו אחד את  השני.
למעשה, אין לי חיים בלעדיו, ונדמה לי שלו אין חיים בלעדי. "

מתוך- ספר זכרונות מאימא, הראיה היחידה.


השעה שמונה ואני מאחרת לבי"ס, כרגיל. ילדים אחרים מתעוררים
בקול הנעים של אימא לרגלי הטל, ואני קמה מצפצוף חורש אוזניים
לרגלי חדר חשוך מחוסר תקציב בחשמל. יש לי עם מי ללעוג על זה,
יש לי את פראג' ואורסולה. הם באים לבקר לעיתים רחוקות, כשהם
באים בשבילי זה סימן למקרה שעומד להתרחש. אני אוהבת את פראג'.
הוא יודע לעשות תעלולים באוויר, לרחף ולהסתובב בעת ובעונה אחת.
גם את אורסולה אני אוהבת, אבל לא רק אני, כל הבחורים בעיר
אוהבים אותה.
נעלתי את נעלי הספורט שלי ויצאתי מהבית הריק. הרחובות היו
קרים. בבקרים, היה בהם משהו שרק אז אפשר לראות. אנשים נראים
חסרי רגש, באמת שכך, הם נראים חלולים בפניהם.
אנשים זקנים מתהלכים וחלקם יושבים בתחנת האוטובוס שמול המכולת
השכונתית של מישה. לשמים היה גוון אפרפר ונדמה היה שעוד כמה
רגעים השמים יחלו להוריד את גשמם.
עברתי למכולת של מישה, הרשתי לעצמי לאחר בעוד שעה, גם ככה לא
היו מכניסים אותי לכיתת הלימוד באיחור כזה. קניתי לעצמי חפיסה
של מסטיקים בטעם תות מנטה והתיישבתי על המדרכה שליד תחנת
האוטובוס. אנשים זקנים התיישבו על הספסלים וכמה אנשי עסקים
מדברים במהירות וקולניות ליד התחנה. האוטובוס הגיע די מהר.
עמדתי במרכז האוטובוס, מחוסר מקומות ישיבה. במהלך הדרך בהיתי
ברחובות שרק הרגע התעוררה לתחייה.
ירדתי בצומת הורדים, מכאן נשאר לי ללכת 600 מטר לפחות בשביל
להגיע לכיתה.
צומת הורדים היא צומת שמוקפת בשטחים פתוחים של ירוק. הרבה
ירוק. שטחים שמגיעים לאלפי דונמים של פרחים, ועשב. תמיד
דמיינתי את עצמי פורשת ידיים לצדדים ורצה כמו נשר בכל רחבת
האוויר הצלול הזה. אהבתי את המקום הזה יותר מכל מקום אחר.
באוויר התנוססה ממעל חבורה של נחליאלים קטנים.

ראיתי את המורה נימה מתקרבת לעברי במסדרון הריק. היא עמדה מצד
אחד של המסדרון ואני מהצד האחר. לא ידעתי אם לחייך או לפחד,
להרכין את הראש או להמשיך לבהות בא עד סוף חיי. נימה פנתה
ימינה לכיתת הלימוד של י"ב 12 ובי נוצרה תחושה של הקלה.
המשכתי במסדרון ועליתי במדרגות הרחבים. הגעתי לדלת עץ שחלקה
שקופה ועליה כתוב- י' 4. דפקתי פעימה חלשה על הדלת ונכנסים
לכיתה. כל המבטים של הילדים נפנו אלי. זו לא הייתה תחושה כל כך
נעימה. המורה אמרה- "לוסיה פ.! שבי מייד במקום ובצלצול תישארי
בכיתה!". שתקתי. לא הופתעתי אבל בכל זאת, תמיד יש תקווה
שהזכרון החרוק של אישה בת 60 תשכח לפתע שילדה כמוני נכנסה
לכיתה והתיישבה בשקט, בלי לשים לב. נוצרה בי תחושה של פחד,
אותה תחושה שהייתה מקודם עם נימה המורה במסדרון החלול.
השיעור היה משעמם, ולא הופתעתי. לפתע שמעתי נקירות חדות
ומוכרות מצד שמאל של כיתת הלימוד. ראיתי את פראג' ואת ראשה של
אורסולה בוהים בי ומחייכים. חייכתי אליהם בחזרה. "יהיה בסדר"
הם אמרו, ונזכרתי בשיחה שתתממש בעוד מספר רגעים. "אני מפחדת"
השבתי, בלי קול כמובן. "אנחנו נהיה פה בשביל לעזור לך" נראו
רציניים למדי. "אני יודעת" בהדגשה אמרתי בעוד ושפתי זזות
בבירור.
"לוסיה!" צעקה המורה וכל ילדי הכיתה צחקו. הבנתי שהם ראו אותי
מדברת עם פראג' ואורסולה, וזה לא הפריע לי. "סליחה" לחשתי.
בזווית עייני יכולתי להבחין שפראג' ואורסולה עפו, והם לא שם.
הצלצול גאל, ואיתו, ליבי פמפם בחוזקה, יותר ויותר. התיישבתי על
הכסא האמצעי שאליו המורה אצביע עליו. היא ישבה מולי, בכסא שלה,
מאחורי השולחן הגדול.
"לוסי, מה קורה איתך? באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות, את
מאחרת לשיעורים, ולא לדבר על זה שאת מדברת לעצמך באמצע
השיעור".
"אני לא מדברת לעצמי!".
"אז עם מי בדיוק את מדברת?" היא שאלה.
הרכנתי את ראשי והשבתי-   "עם פראג', ואורסולה".
"מי הם פראג' ואורסולה לוסיה? תעני לי".
"הם החברים שלי, הם אלה שעוזרים לי שצריך, שתומכים בי שרע לי
או שאני נזכרת באימא, הם באים מידיי פעם, לעיתים רחוקות, וזה
בסדר מצידי, כי אני אוהבת אותם".
"אני מבינה." כך אמרה, בנימה של עובדת סוציאלית מזורגגת. שתלך
להזדיין חשבתי.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה כבדה?" שאלה אותי.
לא ידעתי על מה היא רוצה לשאול, בכלל לא, אבל  עניתי- "כן."
"זה באמת קשה לי לשאול, אבל אני מרגישה שמחובתי לשאול אותך, כי
לא נראה לי שמישהו אחר ישאל".
נו, תשאלי כבר חשבתי.
שתיקה קלה.
"איפה אימא?" הנימה שלה נשמעה יותר נעימה הפעם.
"אימא?" הרגשתי מועקה בגרון, כאילו מישהו חבט בבטני והכול רוצה
לצאת החוצה ולחזור בחזרה. "אימא מתה. לפני חמש שנים. אני לא
יודעת בדיוק למה ואיך, אבל אבא אומר שיום אחד היא פשוט הלכה,
ולא חזרה יותר."
"המשטרה יודעת על זה?" היא שאלה.
"לא! מה פתאום! אבא לא מרשה לספר זאת לאף-אחד. ובאמת אף-פעם לא
סיפרתי. פראג' ואורסולה תמיד ידעו, לבד. לכן, את הראשונה
שסיפרתי לה. אל תספרי לאף-אחד".
"אני מבטיחה".

יצאתי מהכיתה עם תחושה מוזרה. כבר הרבה זמן לא דיברתי על אימא,
או חשבתי עליה. הייתי בת אחת-עשרה שנפטרה, כלומר, נעלמה.
ידעתי שמשהו לא בסדר בסיפור הזה, אבל תמיד הדחקתי את זה, וגם
עכשיו במידה מסוימת. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל, באיזו
צורה לחשוב עליה. קשה לי להודות בזה, אבל אני לא זוכרת אותה.
אני כמעט שלא זוכרת אותה. היינו כל כך קרובות, היינו כל כך
הדוקות במערכת היחסים שלנו, הייתי מספרת לה הכול, אבל הכול.
אבל לא ידעתי עליה כמעט דבר, רק שהיא אהבה אותי כמו שאף-פעם לא
אהבה.
רציתי לשאול את אבא על אימא, תמיד רציתי, אבל תמיד פחדתי מהמבט
שלו.
הוא לא רוצה שנזכיר אותה יותר בבית, או בשום-מקום אחר. אני לא
יודעת למה.
למה אימא מתה?
אני לא אשאל את אבא, אבא ירגיש נבגד אם ארצה את אימא בחזרה.
אני שלו.