בני ה"אנאגו" (שבט אבוריג'יני במרכז אוסטרליה) מאמינים שכדי
לספר סיפור חייבים להיות במקום שבו הוא מתרחש. זו תפיסה
מעניינת, שתוחמת את הסיפור לא רק מבחינה עלילתית של התחלה
וסוף, אלא גם מבחינה פיזית, גיאוגרפית: מנקודה X לנקודה Y -
זהו משך הסיפור, זהו פרק זמן ההתרחשות שלו, וכשנמשיך למקום אחר
נספר סיפור אחר.
כך גם אני, מתחילה בגובה פני הקרקע ומסתיימת 155 ס"מ גבוה
יותר. זו אני. זה הסיפור שלי. הוא מתחיל לפני קצת יותר משני
עשורים בשעות החשוכות של לפני הזריחה ביום חורפי אחד. הוא
מתחיל בזוג כפות רגליים שזופות עם פסים לבנים שהותירו רצועות
הסנדלים. והוא נמשך דרך ילדות מלאת דמיון של משחקים בחול
ואמונות תפלות וטקסים קטנים וחבר דמיוני אחד בשם "רנדיק", ודרך
בטן קטנה ומעט עגולה ודרך התבגרות אומללה עד כדי גיחוך, ונכון
לעכשיו הוא מסתיים ברעמת שיער חומה ועבותה, בהתפכחות ובהמון
רגעי אושר קטנים.
וההמשך - עדיין לא ידוע...

נתתי לך מעט מעצמי בכל פעם. בשיחות הליליות השקטות שלנו,
בדיבורים האגביים. נתתי לך בכל פעם חתיכה ממני, ואתה בתמורה
הסכמת לחלוק איתי חלק מחוכמתך. גם לך היו המון סיפורים לספר,
אבל הסיפורים האלו עסקו תמיד במקומות אחרים ובחיים אחרים, הם
אף פעם לא היו אתה.
ככה הסבת פעם את תשומת לבי לעובדה שאצל בני האדם כפות הידיים
מתאפיינות ב-"אגודל נגדית". סיפרת שזו תכונה שמאפיינת רק אותנו
ואת דובי הפנדה, וניסית להסביר לי איך בטבע צרכים שונים
מולידים לפעמים פתרון זהה. אבל הצרכים (או שמא נכון לומר
'הרצונות') השונים שלנו הובילו כל אחד מאיתנו למקום אחר. ככה
בפעם אחרת סיפקת הסבר לעובדה ששפות קדומות, כמו עברית וערבית,
כותבים מימין לשמאל, בעוד שהאותיות הלועזיות נכתבות משמאל
לימין. זה קשור לכך שאצל רובנו היד החזקה (והמיומנת) היא
הימנית, ולכך שבתקופות הקדומות רשמו עם יתדות על גבי לוחות של
סלע ושאפו להשתמש ביד ימין כדי להכות בפטיש, ושנים רבות מאוחר
יותר- כשהשתמשו בנוצה ובדיו - חששו שיד ימין הנשענת על הדף
בזמן הכתיבה תמרח את הדיו. לכן כתבו מצד שמאל.  
ואני כותבת לך מימין לשמאל, בעברית, שהיא כבר כמעט ולא תנ"כית,
ובאותיות עגולות. במרווח שנוצר בין האצבע המורה שלי לאגודל
הנגדית אני אוחזת בעט כדורי שחור, ומדי פעם, כשאני עוצרת להביט
על ידיי, אני מוצאת על כף ידי הימנית סימנים שחורים של דיו
מהמקומות שבהם נגררה על הדף הכתוב. אבל זה לא נורא, היום אפשר
לשטוף כמעט הכל - אבק עתיק יומין, כתמי דיו (שלעיתים צריך
לשפשף את העור ממש חזק כדי להיפטר מהם לגמרי) ומפעם לפעם אפילו
רגשות.

האבוריג'ינים במרכז אוסטרליה נפתחו להמצאת הדפוס (ולרעיון
הכתיבה בכלל) רק לפני כ-100 שנים, עם הגעתם של מיסיונרים
גרמניים לאוסטרליה. עד אז כל הידע שלהם היה עובר מפה לאוזן,
בין הדורות. הזקנים החכמים כ"כ חששו שעם הזמן המורשת המתגלגלת
תתחיל לחטוא לאמת, שהתעקשו להמתין עד שהחליטו שילדי דור ההמשך
שלהם בשלים דיים לשמוע את סיפוריהם במלואם, ולשמר אותם בדיוק
ובנאמנות כפי שנשמרו וסופרו במשך אלפי שנים, ואם הלכו לעולמם
לפני שהצאצאים שהעמידו היו בוגרים די הצורך לקבל לידיהם את
"התורה השבטית" שלהם, הרי שאז שבט שלם ומורשת שלמה נכחדו מעל
פני האדמה.
כך גם אנחנו. אתה תשמע את סיפורי רק אם או כאשר תהיה בשל דייך
לקבלו, ורק אם תעמוד מולי ותביט בעיניי בשעה שאדבר אליך. ואם
האהבה הגדולה שלי תחלוף בטרם תהיה מוכן, אזי שגם היא וגם
סיפורי יגוועו וייעלמו לעד מבלי להותיר אחריהם אפילו זכר.