ההבנה

פתאום אני מבין שאני לכוד - כלוא במצב שיצרתי לעצמי או שמא
נוצר לבדו, כלוא - הרגשה של מחנק אמיתית חובקת אותי ואיכשהו
אני חוזר להיות אותו ילד מפוחד, בוכה ומקופל בפינה, ואז אני
מבין כמה שאני אמיתי.
לא אחר, לא שונה, לא מעל ולא מהצד, אני אדם אמיתי.
והמציאות אכן שם, ועכשיו פה - אדם עם בעיות שאפשר להבין,
סיבוכים באישיותי שאפשר לקשר,
איזשהו דפוס שכן השארתי או השאירו עליי בחיי שיצר אותי - מישהו
יצר אותי, הנסיבות והאנשים לא משנים, ההבנה שמישהו יצר אותי
הופכת אותי לכל כך שביר פתאום - אדם אמיתי.

משכיר הדירה

מאות מוצרים קיימים בשבילי - מאות מחברים כתבו ספרים וסיפורים
שבתוכם שזורים בערמומיות אנלוגיות ומטאפורות על חיים עצובים,
אפורים ועל דרך המלך, דרך העצות, הדרך שלהם לחיות - והכל
בשבילי שאני יבין מה הם אומרים ורוצים שאני יעשה:
101 עצות להצלחה בחיים
500 דרכים להיות מאושר
1000 דברים קטנים וטובים בחיים שלנו
קראתי, השקעתי, הזזתי גבינות עניתי על השאלות, התלהבתי בקול
רועם וחזק שידעו שאני מאושר, הקהל, שיכנעתי והשתכנעתי וכל זה
בשביל המוצר.
אנחנו מוכרים פה אושר, אושר ללא גבולות - רוצה להיות מאושר? יש
לנו הכל, שייקים שייקים - לבטן רזה, תפסיק להיפגע - סיגריות
אלכוהול וסמים יעשו לך טוב, פאסט-פוד ומקדונלדס זה מה שאוכלים
הרוב - קצת משעמם? אל תדאג, יש לנו אינטרנט מהיר, כמה שיותר
מהר - יותר טוב! ברור! שלם שלם... אבל בסופו של דבר אני עדיין
מרגיש לכוד.

המשבר

משבר גיל ה-24 - אני מבין שנמאס לי מעצמי, שהייתי רוצה להיות
על רכבת ברזל רחוקה - מסתכל על הנוף ללא מחשבות, ללא דאגות על
חברים חברות ומאהבות.
איך יכול הפסיכולוג לנתח עצמו, מיומנות שבכל מקצוע אחר הייתה
שולחת אותו לחדר מיון לפחות, ויותר לחברו למקצוע הפסיכיאטר.
היו ימים מאושרים, הוא מהדהד בראשי - שכחתי ממך, שכחת ממני,
היינו אחד, היינו מאושרים - הוא שוכח שנמאס לי ממנו כנראה אם
הוא מעלה את העניין הישן הזה שוב - אני מחפש כיוון חדש אני
מתרץ - לימודים, עבודה, מגורים, הכל שונה - אפילו הדחף המיני
שלנו כבר לא תואם, אני זועק להתנזרות ואילו הוא זועק על המחסור
וקורא ליותר, קורא לאחר - ויש לי אהבה גדולה ויש לו תשוקה
ארורה, והשילוב הורס את שנינו.

מה אני רוצה, אנחנו חושבים. הרבה דברים, והבעיה שאין לי כסף
לממן מה שאני רוצה, ואני רוצה מספיק ל-2 - אני רוצה לימודים
מספקים וחופש בלתי מוגבל, אני רוצה לגור בעיר ולחיות בכפר (אין
סיבה למסיבה ובטח לא לחרוזים - הבעיה זאת השפה), אני רוצה חברה
ואני רוצה רווקות - והיתה לי אהבה ישנה ויש לי אהבה נוכחית
ורצוני לתשוקה חדשה - ואני להתנזרות מוחלטת שאולי תנקה אותי
קצת, אני רוצה להיות מזוכך! אולי זה מה שאני רוצה, אבל איך?
לשבור כתלים?
נמאס לי להיות כזה חלוק דעות, כזה הפכפך במצבי הרוח - נמאס לי,
אני שונא את זה - נמאס לי שאומרים לי איזה חברה מדהימה יש לי -
תודה, אני יודע... תשתקו, אתם לא עוזרים - נמאס שכולם רצים
בעיניים עצומות ואני חייב לרוץ איתם - השעון לא יעצור בשביל אף
אחד ובטח לא בשביל מישהו ששונא אותו כל כך.
אני אוהב את המורכבות הזאת שמתחוללת בי, את המורכבות שאני כל
כך אוהב ליצור ואז לבכות על אופיה - אוף, כמה שהוא אוהב ליצור
לי בעיות, וכמה שאני אוהב אותם - להסתכל עליהם ופעמים לטפל,
ולפעמים לראות אם הקורים יסתדרו לבד - ואם כן זה טוב רק לרגע,
ואם לא? זה מסיח דעת - בכל מקרה משבר הגיל תוקף שוב, עתידי,
מלחמותיי, עוונותיי, אהבתי, תשוקתי הבלתי מושגת מאהבתי, חבריי,
אחותי, משפחתי המתפוררת.  
כולם חלק ממני.

הכעס

אומר לי שאני אנטי ממסדי - הוא אומר לי שאני אינדיבידואל ושהוא
חושב שהמערכת לא בנויה על טיפוסים כמוני, אבל טיפוסים כמוני
נחוצים ליצור פריצות דרך, אם לא היית שונה - כלום לא היה
משתנה, הוא קורץ.
שילך להזדיין, ושתלכו אתם להזדיין - ובטח לבטח שהמערכת תלך
להזדיין - לא מתאים? לא רוצה להיות מתאים, ואני בכלל לא שולט
על זה גם ככה, זה מי שאני ואני לא הולך להתנצל על זה.

גל של צעקות עף בבית - ניפץ כוסות, לבבות ושלווה.

המחשבות

הגיע הזמן לעזוב, לשחרר ידיים, ליפול קצת ולאחוז חזק בשלב
חדש.
אבל הפחד והנסיבות שמחזיקות אותי פה טורפים אותי, עולמי טורף
אותי כשנמאס לי אין לי לאיפה לעבור והאופק לא נראה, אני יודע
שהוא שם אבל זה כמו עיוור העומד וכיוונו לעבר זריחה והנה רץ
לקראתה...
אני עייף מלרוץ, מליפול וללכת עיוור, בניכם, חברים, משפחה,
מציאות, אני לא אותו אדם שהתחיל במסע אבל אני חד יותר לגבי
המטרה, המטרה שמשהו חייב להשתנות!

בזכרון שלי יש בחורה, ליטל המדהימה, ליטל מדהימה בזכות כשרון
של שירה מחוספסת, ג'אזית,
שירים על סיגריות ואהבה, אישה שעזבה וגבר שחור מהלילה שבו היא
שרה לנו.
ובין הודעות של שלום, להתראות, היה כיף ונתראה בהופעות, היה שם
משהו...

מערכת היחסים והטירוף

כמה שאת מדהימה, כמה שאת חברה שלא מבינה ולא מתעניינת ואוהבת
המון ולא משקיעה ונותנת להכל ליפול - אני צריך מישהי שתייצב
אותי.
לפעמים את מטריפה אותי כמה מנוכרת את יכולה להיות, כמה חסרת
הבנה - את ילדה! את תינוקת שלא יכולה להבחין בין טוב לרע
והאהבה אצלה זה משהו טהור - את מדהימה אותי.
איפה את? איפה את, אני לא רואה אותך, דווקא עכשיו שאני צריך
לראות מישהו - את לא שם - איפה את? התאוריות שרצות לי בראש על
למה את ככה - מנסה לקשר איך ולמי זה קשור... - אלי? אני נבהל,
אני לא יודע אני פשוט לא יודע - את ממוטטת אותי, איפה את...

לא אכפת לי שאת לא מבינה, לא אכפת לי.
שתבכי, שתטרפי, שתשתגעי ולא תביני למה אני ככה, רק שתביני כבר
שמשהו פה לא בסדר, שמשהו השתנה - שתביני שאת צריכה לעשות משהו,
להילחם, להילחם עליי, עלינו, על מה שהקשר הזה מייצג.
אני כל כך נואש שהפעולה האחרונה שלי בשביל להציל אותנו זה
לעזוב ולקוות שתראי שאני כבר לא שם, שתבואי אליי ושלא תתני לי
להעלם מאצלך...

בסוף היום, בלילה שאני שוכח הכל ואני רואה אותך, אני מבין
שמשבר או לא משבר, אני אוהב אותך בטירוף - אז אני מטורף...