אני ילד.
אני גבר.
מיואש ומאושר.
פנים רבות לי, בכולן רגש לא נשאר.
ומאחורי כל מסכותיי,
מתחת לקליפותיי,
ובסופו של דבר - הנני כלום מלבד זכר.


מתעטף לי בפחדיי , כפי שהיית עושה את עם שמיכה כבדה בערב קר.
כבר לא מרשה לעצמי להרגיש,
לא מסתכן בלהיראות רגיש,
מנציח את אופיי האדיש.
היה לי הכל, כעת אין לי צורך בדבר,
זכר.


בחיפושיי חדירות רבות עשיתי אך אני עצמי מעולם לא הייתי חדיר.
בדרכך אל ליבי תתקלי בקרוב בחומה, בקיר.
ואומנם הנני רחוק משלמות אך לפחות איני נשבר.
חיי לימדוני להיות חזק כסלע, אז מדוע  מופתעת את שאני קר?
ובלכתך מעליי, בלכתך מביתי,
דעי לך כי ברגעיי הנוגים רק בך אני נזכר.
אולי לאהוב לא ידעתי, אך לנצח אהבתיך.
זכר.