אני כותב שיר זה מתוך עצבים,
על אנשים שכותבים על אותם אהובים,
רוצים לממש פנטזיות מין,
כל אדם שמן, מקריח ומזקין.
ואני מהצד מסתכל ובוהה,
חושב לעצמי עד כמה זה דוחה,
חושב על אותן נשים שאהבתי,
ובסופו של דבר את האהבה עזבתי.

לא רוצה להעסיק את מוחי בשטויות,
לא רוצה לחלום את אותם חלומות,
לא סובל את כל שירי האהבה,
שימות קופידון, שלום ותודה.

הם חושבים שנשים רוצות רק מיטה,
מדמיינים כיצד הם מפשיטים אותה,
כמהים למגע, כמכורים לסמים,
רק שלא אתאהב, אדון האדונים.
התשוקה שלהם בשבילי זה דמיון,
בשבילי זו בדיחה, בשבילם חזיון,
חושב לעצמי, אולי עדיף לבד,
מאשר לפנטז שאני ה"אחד".

לא רוצה להעסיק את מוחי בשטויות,
לא רוצה לחלום את אותם חלומות,
לא סובל את כל שירי האהבה,
שימות קופידון, שלום ותודה.

שיגיד תודה כל אדם לבדו,
שקרבן לאהבה לא הפך ליבו,
כי לא כמו בפנטזיות, נשים אינן פינוק,
לפעמים הזוג עצמו מרגיש חנוק,
האישה רוצה אהבה, והגבר רוצה גוף,
האישה רוצה חיבוק, והגבר רוצה ניאוף,

אני אומר תודה, לעולם לא מוחה,
אני אומר חד וחלק, אהבה זה דוחה.