המואזין צועק לו כבר שלושה ימים,
הוא מבכה מתים זרים במרחקים.
קולו מציק, זועק, פולש וטורדני
ומתעקש ושוב חוזר - הכל זמני.

והשכן שלי לשעבר, נפטר אתמול באופן פתאומי.
בתו עומדת למולי, אוחזת בידה את זכר ילדותי.
חברת ילדות וזיכרונות על עונש ובגידה,
על מהגרים ובנותיהם, על סורגים, על מכשפה.

על השומר הערבי ועל צריפו ועל משחק הילדים
בינות גבעות המתחלפות לנוף של שיכונים.
על נסיכה גרוזינית, עץ אשוח ובדידות,
ועל מסע ארוך ומייסר להחלפת זהות.

המואזין מוסיף, ממשיך ומתעקש בכוח,
הכל עבר, נגמר - הגיע זמן לשכוח.
אולי מוטב, כי הילדות שלי הייתה זרה ומהורהרת,
רבת התפכחויות וניסיונות בלתי נדלים להיות שייכת.

דינדון פעמוני הכנסיות עונה לו, במין ליטוף של אשליה,
ומבקש בפתיינות - הפני הלחי השניה.
האיש הזה, אשר נפטר, סבל הרבה לפני שמת,
בואי, ייפי הזיכרונות, ברוך דיין אמת.