איך זה מרגיש, כשאתה מחוק? שאתה אף פעם לא שם.
אתה אף פעם לא נמצא איפה שצריך, מתהלך כמו זומבי, רק אוכל,
מעשן וישן, מרגיש איך הלב שלך מתכווץ באיטיות ואתה אפילו לא
מרגיש.
אתה הופך להיות אדם, שלא אכפת לו מהעולם, לא אכפת לו מאף אחד,
חוץ מהכלום של עצמו, אתה ריק, מתייפח יום אחרי יום ולא עושה
דבר.
דוחה את הקץ פעם אחרי פעם, מתלהם מכל שטות קטנה, מתייחס לכלום
שאופף אותך. ובאיזשהו מקום אתה מתרגל לזה, ומתחיל לאהוב את
ההתבטלות האינסופית, ההתעסקות בכלום מאד מעניינת פתאום.
אתה מרגיש עסוק - בכלום.
מתעייף רק מהמחשבה שאתה צריך לעשות משהו לטובת אחרים, מדמיין
מציאות אחרת שאתה יודע שלא תתממש אם לא תזיז את התחת שלך.
ואתה בשלך, נהנה להיות כזה. מתענג על כל שעה של רביצה מול
המחשב, הטלוויזיה או בתוך המיטה.
כי כל אחד הוא קצת אפס, באיזה מקום חבוי בלב שעוד נשאר פועם,
הלב שלא עושה דבר חוץ מלפעום, כל אחד מרגיש כזה. כל אחד יודע,
שהוא כישלון.
כי בטחון עצמי ואהבה עצמית הם רק הגדרות שאף אדם לא באמת מבין
מה מסתתר מאחוריהן. אף אחד לא באמת מבין מה המהות.
ולך תחפש עכשיו מהות, בתוך כל הצביעות הזו, שנאת החינם,
ההפקרות הבלתי פוסקת, הרדיפה אחרי משהו שאתה לא יודע מהו.
ותשנא בדרך, ותכעס ותבכה ותתפלא שאף אחד לא שם לב.
ולא איבדת כלום, כי מלכתחילה לא היה לך משהו.
והימים שלך עוברים ולמחוגי השעון כבר אין משמעות, כי אתה לא
יודע איך למצוא אחת כזו, ואם אפשר היה לקנות משמעות במכולת בטח
היו מוכרים את זה בחבילות ולא ביחידים, כי אם אתה כבר קונה
משהו מועיל, אז שיהיה קצת רזרבה לימים הקשים. ופג התוקף שלה
עובר כל כך מהר, ואתה לא מצליח להבין איך זה עובד, והחבילה
נגמרת ושוב אין לך כלום.
ובנינו, לעולם לא היה משהו ששווה להלחם למענו, ואני תוהה מתי
כבר כולם יבינו שחיפוש אחרי דבר לא מוגדר לעולם לא יביא
לתוצאות טובות, או איך אומרים בחטיבת הביניים? מספיק בקושי.
ולא פעם התנוססו צמד המילים הללו על דפי ההערכה המזופתים שלי,
שכמעט אף פעם לא היו שווים כלום, מקסימום עוד כמה גרמים נוספים
למגרה שלי, מעניין מה המשקל המרבי שהיא מסוגלת לעמוד בו...
ושוב אתה מתייחס לעניין בקלות, כאילו שום דבר לא באמת קרה,
למרות שמבפנים מכרסמת בלי סוף המחשבה, למה אתה עושה את כל זה
לעצמך?