אני אוהבת כשאנחנו יוצאים עם כולם לאיזה מקום רועש, ואז אתה
רוצה ללחוש לי משהו אתה לוחש לי את זה לתוך הצוואר כאילו שזו
האוזן שלי.
ואז יש לי צמרמורת נעימה.
ובד"כ אני לא אוהבת צמרמורת.
רק כשאתה לוחש לי לצוואר.

ואני גם אוהבת את העיניים שלך.
את העיניים החומות והכל-כך לא מיוחדות שלך. לא יודעת למה.
באופן לא ברור הן עושות לי מה ששום עיניים ירוקות מעולם לא עשו
לי.
ואני לא יודעת להסביר את זה וזה קצת מעצבן אותי שאני ככה
מושפעת מהן. כלומר, מהעיניים שלך.
העיניים החומות הלא מיוחדות שלך.

אני זוכרת שאחרי שנישקת אותי פעם ראשונה, אמרת שזה כבר כמה זמן
שכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה הטעם של החיוך שלי.  
אתה יכול להיות מאוד קלישאתי כשאתה רוצה.

אל תפסיק ללחוש לי לצוואר.

אתמול חלמתי שחזרת סוף סוף וגם נפגשנו. זה היה חלום מוזר.
זה היה באיזה פארק כזה גדול, וכולם באו לראות אותך כי חזרת,
ואתה שמחת לראות את כולם. וגם אותי.
אחר כך טיילנו קצת ביחד.
כבר היה ערב ואז הסתכלת עליי בחיוך ושאלת "אז מאיפה אמרת
שאנחנו מכירים?"

וזה היה מפחיד.

ובגלל זה החלום גם היה מוזר, כי בדרך כלל בחלומות מפחידים אז
החלק הכי מפחיד הוא השיא ומיד אחריו מתעוררים.
אבל לא התעוררתי עדיין.
ואני זוכרת שהסתכלתי עלייך וחייכתי וחיכיתי שתצחק ושתפסיק עם
הבדיחה הזו.
ואתה רק חייכת וכאילו ניסית להיזכר אם אני מוכרת לך.
ושאלתי אם אתה צוחק וביקשתי שתגיד לי שאתה צוחק.
זה הפחיד אותי.

כשהתעוררתי נזכרתי שבכלל לא חזרת עדיין, ושכבר איזה חודש לא
קיבלתי ממך אימייל.
ובכל זאת יש סיכוי שאתה עוד זוכר אותי.

נראה לי שרק כשקמתי מהחלום חשבתי כמה זה בטח מפחיד אם מישהו
קרוב אליך מאבד את הזיכרון ואתה בטוח שכל מה שצריך בשביל לגרום
לו/לה להיזכר זה מבט אחד בך, נגיעה קלה ביד, ליטוף או חיבוק
והכל בטח יחזור.
כי לא יכול להיות שככה דברים נמחקים.
עברתם דברים ביחד.
צחוקים ברגעי שעמום, עבודה לתוך הלילה, שיחות בלילה, מלחמה.
ואם הם לא זוכרים? על מי אפשר לכעוס?

ואז אני לבד.
וכמה באמת שווה זיכרון כשכבר אין עוד מישהו ששותף לו?
איך תוכיח לעצמך שזה באמת קרה?

קצת מפחיד.

הייתי רוצה שיום אחד איזה מדען יוכיח שבאמת יש כזה דבר - כימיה
בין אנשים.
שלא יהיה אפשר להכחיש את זה גם אם נרצה.
כי לא יכול להיות שדמיינתי משהו כל-כך מוחשי ומופשט בו זמנית.

אחד המשפטים שאני שונאת זה "הזמן יעשה את שלו" .
זה משפט מעצבן ותמיד יגידו לך את זה כשינסו להרגיע אותך.
אני שונאת כשמנסים להרגיע אותי.
וגם קצת כי זה נכון.
זמן באמת גורם לרגשות ולכל מני דברים לדהות.
אבל זה מוזר שזה לא עובד על געגועים.
זמן פשוט לא משנה כלום מבחינה של געגועים. הם חסיני זמן.
זה לא משנה אם נפרדת ממישהו רק לשבוע אחד.
באותה מידה אפשר לראות מישהו אחרי שנה ופתאום להתחיל למצמץ
יותר מדי פעמים בשנייה.
רק נכנס לי משהו לעין. זה שום דבר.

קצת התחלתי לשכוח אותך. לא ממש אותך... יותר את - איך אתה.
איך נראית ההליכה שלך, איזה הבעות פנים יש לך כשאתה מדבר, את
הריח שלך.
יש לך ריח טוב כל-כך.
אני זוכרת את החיבוק שלך.
החיבוק שלך והחיוך שלך בערך שני הדברים היחידים שאני זוכרת
בבירור.
אהבתי כשחיבקת אותי. כי אתה גבוה יותר והחיבוק שלך פשוט...
התאים.

"When you go
Would you have the guts to say
I don't love you
Like I loved you
Yesterday"


Would you?

אני מתגעגעת. ונדמה שלא יהיה לזה סוף.
אבל אני יודעת שבטווח הרחוק לראות אותך לא יעשה לי טוב.
אז עדיף שלא.

אבל אני ממש רוצה

שתנגן לי
שתסתכל עליי

שתלחש לי לצוואר




איזה מוזר ששנינו אוהבים כשיורד גשם?

זמנים שונים, מקומות שונים, אנשים שונים, וגם אני קצת שונה