החיבור בינינו היה מקרי. היו שם בנות אחרות שכרכרו סביבי
ובנות אחרות שתפסו את עיניי. היא לא משכה את תשומת לבי
מההתחלה. התחלנו לדבר בעקבות הערה סתמית נטולת כוונות נלוות
שזרקתי לה. אחרי דקה או שתיים של שיחה שנינו שאלנו זה לשמה של
זו למרות שכבר הצגנו את עצמנו יום לפני כן. עיניי נדלקו כשאמרה
לי שהיא לומדת ספרות, ומאותו רגע שבו החל דו-שיח קולח, היא
התחילה לשאת חן בעיניי.
"את צריכה להגיד לי את שם המשפחה שלך, כדי שאוכל לדעת שזו את
שכתבת את הספרים המפורסמים, בעוד שנים, כשיהיה לך שם עולמי",
אמרתי בצחוק.
"יש לי תסביך עם שם המשפחה שלי. זה לא שאני לא אוהבת אותו. הוא
פשוט נשמע כל כך יהודי" אמרה ונתנה לי מבט חצי ביישן, חצי
ממתין להזמנה, שלמדתי להכיר מאוחר יותר.

אני מגיע כמה דקות לפני השעה שקבענו, מתוך פחד שאאחר והיא
תמתין לבד בלובי. אני מכיר אותה ויודע שהיא לא תכעס במקרה כזה,
אבל בכל זאת העדפתי להיות פה בזמן. הנה חלפו להם חמישה חודשים
ועשרה ימים, ועכשיו המרחק בינינו הוא מספר קומות, כמה דקות ותו
לא. פלשבקים שלנו ביחד מרצדים לי בראש, וקולה מהדהד חלושות אף
הוא. פקידת הקבלה לא שואלת שאלות, היא רואה שאני מחכה לה. אני
מתיישב על ספה ומיד קם, ומתיישב שוב וקם שוב. אני מושיט אצבע
רועדת לפי ומתחיל לכסוס ציפורן בקדחתנות. אני מפסיק בזמן לפני
שאני מתחיל לדמם. אם הייתי מעשן לבטח הייתי מצית עכשיו סיגריה.
אני צריך להירגע. אני ניגש למראה ובודק שהכל כשורה. אני נושם
עמוק, מרגיש את הבל פי המהול במנטה מתערבל ומרענן אותי. אני
מכבה את הפלאפון. אני עכשיו איתה ואחריי המבול. שירים שמזכירים
לי אותה מתנגנים לי בראש כבר מהרגע שהגעתי לכאן, במחזוריות
שנקטעת על ידי צלצול פעמון. דלת המעלית נפתחת מאחוריי.

התחלנו להסתובב יותר ויותר ביחד, עד שהגענו לכך שכל רגע פנוי
ניצלנו אחד עם השנייה. הכימיה בינינו הייתה מיידית וחזקה,
והשיחות שלנו נמשכו שעות ארוכות, ללא רגעי שתיקה. לא פגשתי
בחורה כזו לפניה - היא הייתה הכל. בחורה טובה, חכמה, נחמדה,
יפה. בחורה מיוחדת, עם אמירה. היא הביאה לידיעתי את רצח העם
הנורא המתחולל בדארפור, וסיפרה לי שהיא פועלת למען עזרה
לפליטים. היא גרמה לי להבין שסרקזם מושך אותי. היא כבשה אותי
בהדרגה. היינו אמיתיים זו עם זה, בלי מסכות והעמדות פנים.

אני מסתובב ורואה אותה עומדת מחייכת שם מולי. עורה צחור, בהיר
אפילו יותר משלי, שערה הערמוני אסוף כמו תמיד, עיניה בורקות.
היא לובשת ג'ינס שמחמיא לרזון שלה וחולצה צהובה. היא לא השתנתה
בכלל, ואני מרגיש את נשימתי נעצרת. היא מתקרבת אליי. מבטה
מסגיר כמה ספקה שיום זה אכן יגיע, חיוכה לא מצטמצם, והיא פורשת
את ידיה לכדי חיבוק ממושך איתי, עדיין ללא מילים. בביקורה
הקודם חשתי שלא התחבקנו מספיק. כל העולם מטושטש, רק היא ממוקדת
ומוארת באור נגוהות. מהמולת האנשים היוצאים ונכנסים למלון אני
לא שומע מאומה, רק את המילים המתגלגלות על לשונה בתשובה
לדרישתי לשלומה ואיך הייתה הטיסה. אנחנו נכנסים למעלית לחדרה
ללא שהיות נוספות, אוחזים ידיים ומהפנטים זו את זה במבטינו.

בערב הראשון שלנו יחד כולם יצאו לרקוד, ורק היא ואני נשארנו
בחדר וניהלנו את אחת השיחות הכי טובות שהיו לי אי פעם. שעות של
מעבר טבעי מנושא לנושא בשיחת נפש משחררת. נחשפתי בפניה כפי שלא
נחשפתי בפני אף אחת מעודי. הרגשתי בטוח לשתף אותה בדברים שלא
שיתפתי איש, וכך גם היא. התפרקתי בפניה, והיא הרכיבה אותי
מחדש. שוחחתי איתה על תיקונים במפת חיי. אז הגיע הרגע בו
החלטתי לפעול. לא הייתי בטוח אם היא מעוניינת בי בכלל, כי
בינתיים רק דיברנו, אבל היא נענתה בחיוב והתנשקנו. את הנשיקה
הראשונה שלנו לא אוכל לתאר בלי להשתפך יותר מדי ורק אגיד שזה
הרגיש כמו קטע מסרט. היא הוכחה ניצחת לכך שמראה יכול להיות
מטעה: היא נראית כמו ילדה טובה, שקטה וביישנית, ואני חשבתי
לעצמי שאפילו עם נשיקה אני יכול להיות מרוצה. אבל עוד היה לזה
המשך.
"טוב שיהיה לנו גם את הקיץ", היא אמרה לי בעודנו שוכבים
מעורטלים מתחת לשמיכה.
"כן", אמרתי בחיוך והחנקתי צורך לצרוח מאושר. "אבל... מה אם
יהיה לך מישהו או שלי תהיה מישהי?"
"אני אבגוד בו", אמרה בלי היסוס. מסכן הבחור ההיפותטי. איזה
כיף לי.
"אני לא יכול להגיד אותו דבר", עניתי והיא נראתה מאוכזבת לפני
שהוספתי, "אני פשוט אפרד ממנה כדי שאוכל להיות איתך".

היא מרגיעה אותי ואומרת שבת הדודה שלה תישן עם אחיותיה בחדר
אחר, וכל החדר לרשותנו - בלי הפרעות. אני מסיט את קווצת השיער
שעל מצחה וממשיך להעביר את אצבעי בעדינות על לחייה. אנחנו
מתיישבים על המיטה ומתחילים לדבר. תחילה אנחנו משלימים פיסות
מידע שאיכשהו נשמטו מהמיילים הארוכים בינינו. מהר מאוד אנחנו
עוברים לעניינים יומיומיים, והשיחה זורמת כמו כל השיחות שהיו
לנו עד כה, כאילו רק לפני שבוע התראינו בפעם האחרונה. אין
מתיחות באוויר, רק מתח מיני מורגש. החיוך כמעט לא יורד מפני
שנינו, ואנחנו צוחקים הרבה. כל כך כיף שיש מישהי שמקשיבה
ומתעניינת בכל מוצא פי, ושאני חש צורך לדעת כל דבר עליה באופן
הדדי.

"אז נהניתם לכם?", שאל השותף האמריקאי שלי לחדר אחרי שהיא
עזבה והוא חזר מהבילוי שלו.
"ועוד איך", השבתי תוך נשיפה של כמות אוויר אדירה, עדיין נרגש
ממאורעות הערב. ראיתי את המבט הרומז שלו והזדרזתי להוסיף
בהתנצלות מעורבבת בצורך לשתף - "זה היה הרבה יותר מפיזי. אני
ממש מתאהב בה".
"הו לא... אל תלך לכיוון הזה. רק צרות יהיו לך מזה", הוא ענה
לי ממרומי הפער של 6 השנים בינינו.
"אני בשליטה".
"אל תשקר לעצמך. אם תיקשר יותר מדי יהיה לך רק שיברון לב מזה.
היא לא עומדת לעבור לישראל בקרוב, נכון?"
"אני מעדיף להתאהב ולהרגיש משהו חזק שייגמר מהר, מאשר לא
להרגיש כלום".
הוא משך בכתפיו והמשיך להכין את הבגדים ליום המחרת, "עשה מה
שאתה רוצה. אני נתתי לך את עצתי".

מאותו ערב לא ניתן היה להפריד בינינו. היינו זוג לכל דבר, ולא
נמאס לנו אחד מהשנייה. השיחות המשיכו לזרום וזה הרגיש לי הכי
טבעי שיש ללכת איתה מחובק בכל הזדמנות, לחכות איתה כשהיא
משתרכת מאחור ולעשות לה מחוות רומנטיות קטנות.

אני נזכר בשיחות שלי עם חברים לפני הערב. מעטים מאוד הסכימו
איתי והבינו את הצורך והרצון שלי להיפגש איתה. רובם אמרו שאני
עושה טעות, שאני רק אפגע מזה, שאני אכניס את עצמי לסחף רגשות
נוסף וששוב ייקח לי זמן רב להתגבר עליה. מובן שאף אחד מהם לא
הניא אותי מהרעיון. לעומת זאת הם הצליחו לשתול בי את החשש לגבי
משך ההתגברות על המפגש. אחרי מחשבה קצרה הקצבתי לעצמי שבוע. הם
גיחכו וטפחו בחביבות על שכמי.
"בכל זאת", הצטדקתי, "הנסיבות הפעם שונות".
"אה... כן..." אומר לי חברי הטוב בהטעמה מיוחדת, "מה עם
הנסיבות? חשבת על זה לעומק? הבחור שאני מכיר לא היה מסוגל
לעשות את זה" .
"אני שלם עם ההחלטה שלי" אני אומר ומרגיש צביטה קטנטנה בלב.

כשהגיע הזמן להיפרד הרגשתי שאין צדק בעולם. חשתי כאילו נתנו
לי לבקר בגן עדן לזמן קצר, רק לראות מה יש שם, ובדיוק כשאני
מתחיל להתמקם - תולשים אותי בכוח בחזרה למציאות. זה הרגיש
כאילו אמור להיות לנו יותר זמן ביחד ומפסיקים אותנו באמצע.
"ממש עשית לי את הטיול הזה למדהים", היא אמרה לי בדרכנו
לאוטובוס. "מאוד נהניתי".
"אני אתגעגע אלייך מאוד"
"גם אני", חייכה חיוך עצוב.
"חבל שאת לא גרה בארץ. היינו יכולים להיות זוג נהדר", הפטרתי.
היא הנהנה והידקה את אחיזתה בידי.

אני לא רציתי לחזור לשגרה. לא חסר לי כלום. היא נתנה לי לטעום
מהחיים שאני באמת רוצה לחיות, והפער היה גדול וקשה מדי עבורי.
כתבתי לה מייל ראשון יומיים אחרי שעזבה, והיא ענתה לי תוך כמה
שעות. כך התחלנו להתכתב על בסיס יומי. כל יום הייתי חוזר הביתה
מהצבא בציפיה דרוכה לראות את המייל שלה ולענות חזרה. דמיינתי
את הקול שלה מקריא לי את שכתבה וזה הרגיש קצת כאילו אנחנו באמת
מדברים. זו הייתה מנת הנחת היומית שלי. מאוד התגעגעתי אליה
וחשבתי עליה הרבה.  לחברים שלי כבר נמאס לשמוע עליה וכמעט כולם
אמרו שאני מתנהג בצורה לא הגיונית וניסו 'להעיר' אותי. אחרי
כמה זמן התקנתי תוכנה באמצעותה היינו יכולים לדבר דרך חיבור
המחשב, כמו בטלפון. בפעם הראשונה ששמעתי את קולה לבי הלם כה
בחוזקה, עד שהרגשתי איך הדופק משתולל בכל גופי.

לא עברו שלושה שבועות וקניתי מצלמה למחשב. כשניסיתי להפעיל
אותה הדבר לא עלה בידי וחזרנו לשיחות הטלפון. היא אמרה שאני
צריך להחזיר את המצלמה ושאני מגזים, וכך נפתחה שיחת החזרה
למציאות שלנו.
"גם אני מתגעגעת אבל אני צעירה ואני רוצה להרגיש חופשית ושאני
יכולה לעשות ככל העולה על רוחי".
"אבל את יכולה! לא אמרנו שאנחנו מגבילים את עצמנו. אפשר לצאת
עם אנשים אחרים אם רוצים".
"נכון, אבל נראה לי שאתה כן מגביל את עצמך ואני לא רוצה שתעשה
את זה. אני רוצה שתראה אותי בתור ידידה".
הייתי בטוח שהיא סתם מתרצת ושהיא פשוט לא רוצה יותר. צפיתי את
זה. הרגשתי את זה מתקרב ובכל זאת זה כאב. נכון, זה לא הגיוני
לשמור אמונים למישהי שהייתה איתי במשך 4 ימים, ותחזור שוב רק
לאחר חמישה חודשים, לפרק זמן של עשרה ימים, ובכל זאת ראיתי את
עצמי עושה את זה. לפחות אחת מאיתנו הייתה הגיונית. לאט לאט
שוכנעתי שזה הדבר הנכון, ולהפתעתי הנעימה היא כן רצתה להמשיך
להתכתב. ההבדלים היו שהכרחתי את עצמי לראות בה ידידה, תכיפות
ההתכתבות בינינו ירדה בשל הלחץ שלה בלימודים, וחזרתי להתחיל עם
בנות.

כפי שכבר נוכחנו בעבר - יש לנו נטייה להיפתח בקלות אחד כלפי
השנייה. מהר מאוד השיחה עוברת לנושאים עמוקים, שמציקים לנו,
ואנחנו מלטפים את הכאב זו של זה. אחר כך באים הליטופים לאגו,
ובסוף הליטופים הגופניים. היא הייתה ונשארה המנשקת הכי טובה
שהייתה לי, ואני מרגיש הרמוניה בינינו. אני מנשק את הצוואר שלה
נשיקות קטנות ושם לב שכמו שזכרתי, היא לא שמה בושם: רק ריח של
סבון מגיע לאפי כשאני שואף אותה בהנאה. אנחנו מתקלפים באיטיות
מהשכבות המעטות והיא מראה לי את הקעקוע שאמרה שתעשה. זה מדליק
אותי ואני ממהר לנשק אותה שוב. אנחנו מתמסרים זו לזה. אנחנו
לוקחים את הזמן שלנו ומתענגים על כל נגיעה קלה, כל תנועה וכל
מבט חודר. היא קוראת לי בשמי. זו הפעם הראשונה שהיא מצליחה
להגות אותו כמו שצריך. כשניסתה בעבר לא הצליחה לבטאו במלעיל.
היא לא יודעת כמה זה היה משמעותי בשבילי אז, וכמה אני נרגש
לשמוע את זה.
"כמה התגעגעתי אליך", היא מפתיעה אותי שוב. הייתי בטוח שאני
אגיד את זה קודם. "גם אני התגעגעתי אלייך", אני עונה לה וקולי
רועד.

אני לא יודע להגדיר את הרגש שלי אליה. רוב האנשים מתקשים
להגדיר אהבה. זוג צעירים שהתאהבו זה בזו לפני זמן קצר וזוג
נשוי שעברו שנים ביחד, יגדירו את האהבה באופן שונה לחלוטין.
שני בני הזוג לא יגדירו את אהבתם באופן זהה. הרי אין נוסחה
מדויקת, ולא תמיד יש למה להשוות, ולא תמיד זוכרים למה להשוות,
כי עבר כל כך הרבה זמן. כולם אומרים שכשזה מגיע אז יודעים. מה
אם לא רוצים להכיר בזה, כי ככה יודעים שניפגע יותר? אני חושב
שעם כמה שרציתי אותה וחשקתי בה, ניסיתי לשים לעצמי גבול מסוים,
כי ידעתי שזה יהיה הדבר הנכון. מצד שני יכול להיות שרק החלטתי
לעשות זאת אבל למעשה פשוט אף פעם לא הודיתי ביני לבין עצמי
שאכן אהבתי אותה בכל מאודי.

יותר מדי אנשים אמרו לי שהתאהבתי באהבה, ושלא באמת רציתי אותה.
פשוט הייתי כל כך הרבה זמן לבד, הם הסבירו בידענות, שהבחורה
הראשונה שהראתה סימנים של עניין בי וגם מצאה חן בעיניי, קיבלה
את כל שאגרתי בתוכי כל הזמן הזה. "כמה זמן הכרתם בכלל?", הם
הטיחו בי, "חמישה ימים?"
- ארבעה, אני מתקן בפדנטיות. אני הקשבתי לדבריהם ובחנתי אותם.
הרעיון הפחיד אותי. יש לי ביקורת עצמית בשפע, אז אני משוכנע
שאני יכול להעיד על עצמי בצורה מספיק אובייקטיבית ובוגרת. מצד
שני אולי להודות בכך זה משימה קשה מדי עבורי. אם אני מאוהב
באהבה, האם באמת אהבתי בעבר, כפי שהייתי בטוח? כן! לא מזכותם
להטיף לי כשהם לא היו במצבי. רק אני הייתי שם ואף אחד מהם לא
ייעץ לי מתוך ניסיון שלו בהתאהבות במישהי שגרה במרחק עשרות
אלפי ק"מ ממנו. הגעגועים, אם כך, הם הוכחה נוספת  לכך שבאמת
הייתי מאוהב בה. אדם שמאוהב באהבה יתנהג כמאוהב מתוך ההנאה
שבדבר, אך אף אחד לא יכאב את חסרונה של אהובתו מתוך כיף ובחירה
גרידא.

כל כך חזק היה הרגש ועד כדי כך לא רציתי לוותר עליה, עד כי
חשבתי לשנות את מסלול חיי, שהיה מתוכנן בקפידה מזה שנים, רק
בשבילה. חשבנו ביחד כיצד יתאפשר שהיא תלמד בארץ למשך שנה
לפחות, וכך אני אוותר על לימודיי בחו"ל, או שאלמד בקולג' שלה,
או שהיא תעלה לארץ. השיחות על הנושאים הללו היו רציניות, ולא
מתוך השתעשעות שלנו.

אולי בכלל הקו העובר בין התאהבות באהבה לבין התאהבות במושא
אהבה הוא דק מאוד? כל אחד ייכנס בשלב מסוים בחייו לאותה מערכת
יחסים בה הוא בטוח שהוא אכן מאוהב בבת הזוג, ומפתח תקוות שווא
לגבי ההמשך, כשבעצם הדבר היחיד עליו הוא נשען הוא ההתאהבות
באהבה. לכל אחד יש את 'רשימת המכולת' שלו - מה שהוא מחפש בבת
זוג. רק טבעי, אפוא, שננסה להמשיך ולהתרצות גם כשהרשימה אצל בת
הזוג הנוכחית אינה מלאה. הרי כולנו רוצים להרגיש נאהבים, לקבל
תשומת לב ולתת אותה, להתנהג כמו חצי מזוג מאוהב, להרגיש את
תחושת האושר האופפת אותנו, משתלטת ומכתיבה את אורח חיינו.
כולנו רוצים להרגיש שאנחנו חשובים למישהי או מישהו, שאנחנו
חסרים כשאנחנו רחוקים, שדואגים לנו. אם כולנו רוצים את כל
הדברים האלה, רק טבעי שנחפש את האדם שאיתה או איתו נוכל לקבל
אותם.

אין לי ספק. הייתי מאוהב בה, ואולי אפילו אהבתי אותה.

ליל קיץ חם ולח. מלון תל אביבי שעל פניו חלפתי פעמים רבות אך
לתוכו מעולם לא נכנסתי עד לפני כמה שעות. שנינו מתקשים להאמין
ששוב אנחנו ביחד. כמו אז, מעורטלים מתחת לשמיכה, אחרי שהסדרנו
את נשימתנו, אנחנו מדברים על הכל. התמונה מושלמת מדי.
"כמה זמן אתם ביחד?", היא שואלת אותי ומלטפת את זרועי.
"כמעט חודשיים", אני עונה, ולא מצליח להעלות כלום בראשי פרט
למה שעיניי רואות.
"טוב לך איתה?"
"כן", אחרי כמה שניות.
"אתה אוהב אותה?"
"לא".
"אתה חושב שתאהב אותה?"
"אולי".
"היא חשובה לך?"
"כן".
"אז למה אתה כאן איתי עכשיו?"
אני מסתכל עליה. תשובתי לא תשנה לה דבר. כמעט לא מובן לי למה
היא שואלת את השאלות האלה. "אני לא יודע". אני ממשיך להסתכל
עמוק לתוך עיניה למשך כמה שניות נוספות, ומנשק אותה שוב.

מאי 2007.
השם לסיפור וגם ציטוט קטן שמובלע בתוכו בהשראת יהודה עמיחי
ז"ל, שלפי כמה משיריו יש לנו לפחות דבר אחד במשותף.