הוי ארצי מולדתי,
מולדת חבובה.
הר טרשים מכורתי,
ארץ עקובה.

בטלית צחורה היא מתעטפת,
אל מול פני המלחמה.
מהמקומות הקדושים היא מטפטפת,
דמעות תנין על מאומה.

כי היא רודפת צדק,
כי היא רוצה שלום.
גם בהידוק טבעת חנק,
היא חולמת חלום,
רטוב על שלום.
הס מלהלום,
גם אם ניגר דמינו היום.

ארצות מדבר מסביבנו,
חושפות את ניביהן.
מלפנים ומאחור הן לצרינו,
פוערות הן את פיהן.

אל מול נשיכת שרף צורבת,
נגיש ליטוף רך וחם.
אל מול להבה שורפת,
ננוס נא אל הים.
ישליכונו הם לשם.
החוף כוסה בדם.

איך ארצי יפת הנפש,
מתערטלת ברבים.
מתחככת, מתחננת,
משילה היא עדיים.

דרשו נא בשלום אומותיה המאוחדות.
הלא בעיניהן תמיד היו הן המיוחדות.
וכבר הוציאו הן אותנו דרך הארובה.
והנה יבעטונו המה מארץ חבובה.
אז מה אם עקובה?

מה לך הדם, הסכין והגרזן?
הלא עשרות שנים אתה משחיז ומתכנן.
תן מנוחה לגרזן שבידך,
עשה נא לביתך.
צא מאשליות.
הלא קיבלת חממות.
ועכשיו הן שוממות.

את אחיך הרי אתה רוצח בדם קר,
מה יעלה בגורלו של בן דודך המנוכר?
את אדמתנו חילקת פלחים פלחים,
רחובות פוצצת, רכבים שרפת, ילדים ייתמת.
ובשביל מה? בשביל מי? ממתי?
הלא חיית כאן מאות בשנים, ידידי.
האם הפרחת שממה? האם עבדת אדמה?
האם זרעת? קצרת? בזיעת האף?
האם חיברת מכתב? סבלת שרב?
או שאתה רגיל לגזול, לחמוס ולאנוס?
את אחיך ישראל.
ומה היה אומר עליך היום ישמעאל?
- "מה קרה לך לעזאזל???"