אני לא יודעת
מה יהיה הסוף
ואיך אני מתכוונת
להרגיע את העצבים שלי .
אם היה לי ת'אומץ הייתי מציתה את עצמי
מתאדה מכאן לאלף מחוזות אחרים
רחוק מכל ההרס העצמי הזה.  

וזה בכלל לא משנה
אם אני זו האשמה
כמו שאתה בקביעות נצחית
דואג להוציא אותי.
או שבעצם אתה זה הדפוק
שעסוק בלחפש,
ולא משנה כמה אשתדל
זה הרי ידוע שמי שמחפש
בסוף מוצא.

עוד מריבה ועוד וויכוח
כי תמיד יהיה על מה
כי תמיד זה לא מספיק טוב לך
ואולי אני לא מספיק טובה
או יותר נכון מתאימה.
ואם תסלח לי מראש על הבוטות -
אין לי זין לבלות את החיים שלי
בניסיונות לרצות אותך,
בלתת לך אינסוף של הסברים
הצדקות, סיבות, סיפורים.
אני אני.
וזו קצת בעיה לשנות אותי עכשיו, אתה יודע,
כשאני כבר די ילדה גדולה.
הייתי ככה לפנייך
ואני מאוד מאמינה
שאשאר ככה גם אחריך.

כך שעכשיו אני כבר לא בטוחה
אם אני אוהבת את מה שאתה,
את מה שהפכת להיות.
וזו בטח אני "ששינתה אותך"
אם ישאלו אותך.
(הרי האשמה שייכת לי,
על פי הדפוס הקבוע.)

ואתה אטום ועקשן
בדיוק ברגעים שאני צריכה אותך מקשיב.
אולי כך יותר נוח לך
להביט במראה ולהיות הצודק
תמיד.


ואין לזה פיתרון
ואולי הגיע הזמן לשחרר.
מה שלא הולך בנינו
אולי כבר לא צריך ללכת בכלל.