הצלחתי לשכנע אותה בסוף לעלות על הרכבת. בהתחלה ניסיתי להסתיר
ממנה את היעד הסופי שלנו, אבל הכרטיסן חשף הכל שנכנס לתא שלנו
ושאל: "מישהו ממשיך כאן עד לאיבוד?" הנהנתי בחוסר רצון. לא
הייתי צריך להפנות את הראש אליה, הרגשתי את המבט שלה ננעץ בי.
אבל לא היה לי אכפת כבר, אין שום סיבה שאני ארגיש אשם, וגם ככה
זה יותר מדי מאוחר לרדת. כל הדרך היא הביטה בחלון, ובנופים
שטסו אחורה. ידעתי שהיא מעלה זכרונות. זה לא היה כל כך שכיח
אצלה, אבל כנראה שתחושת האובדן השפיעה עליה יותר ממה שחשבתי.
הסתכלתי עליה רוב הנסיעה. קצת קינאתי. קיוויתי שפעם אחרונה
שאני הלכתי לה לאיבוד, היא גם הסתכלה ככה והעלתה זכרונות. אבל
אני בספק, למען האמת אני לא בטוח שבכלל חזרתי משם. כשהגענו
לאיבוד היה כבר ערב. מה שמדהים במקום הזה, שלא משנה כמה פעמים
אתה מגיע לכאן, אתה אף פעם לא מכיר משהו, הכל חדש, משתנה.
כשהלכנו באחד הרחובות נדמה היה לי שראיתי פנים מוכרים. רק בדרך
חזרה הבנתי שזו הייתה השכנה שלי שנעלמה כבר לפני שנה וחצי.
השמועה הייתה שהיא איבדה את השפיות. לקח לנו הרבה זמן למצוא
אותו, שאלנו המון אנשים, אבל מסתבר שהרבה אייפודים הלכו
לאיבוד, לפחות לפי המודעות שתלויות על כל לוחות המודעות. איזה
שוטר מקומי אמר לי שלדעתו 90% בכלל לא כאן. שהם בכלל נגנבו,
אבל אנשים מוצאים נחמה בעובדה שאולי הלכו לאיבוד, ובגלל זה הם
כאן, מנסים לחפש אותם. ממש במקרה, כשנכנסנו לאיזה בר, ראינו
אותו יושב בקצה של איזה בר, שותה בטריית ליתיום בקצב מסחרר.
הוא היה כמעט כבוי. היא רצה אליו, אבל נעצרה כמה מטרים לפניו
והמשיכה בהליכה. אני ישבתי קצת מרחוק נתתי להם ללבן את
העניינים. סך הכל זה באמת לא היה ענייני, בסך הכל רק עזרתי לה
להגיע לפה, זה הכל. מרחוק יכולתי לראות שהשיחה לא כל כך מובילה
לשום מקום, הרבה תנועות ידיים וכמה דמעות, אז ניגשתי לשם. היא
הסתכלה עלי בחוסר אונים, היו לה עדיין דמעות בעיניים. תגיד לו
משהו! היא אמרה. אז אמרתי לו משהו, אבל זה לא ממש עזר. הוא טען
שנמאס לו להרגיש אשם שהוא מנתק אותה מהמציאות, ושהוא לא יכול
להמשיך לעשות את זה, הוא הודה שזה היה רעיון שלו, ושלנייד לא
היו הרבה ברירות, כי הוא תמיד הרגיש לבד. "אני מרגיש שככל שאני
יותר מלא, ככה אני יותר מרוקן ממנה" זה נשמע מאוד פואטי לטעמי,
ותהיתי אם הוא לקח את זה מאחד ממיליון השירים שדחוסים לו בראש.
כמובן שלא הייתה לי שום דרך לעלות על זה, זה היה לוקח לנצח,
ונצח זה לא משהו שיש לי. ישבנו שם עוד כמעט שעה, שלושתנו. אבל
חוץ מכמה דמעות שטיפטפו על השולחן וקינוח של משיכות באף לא
נשמע הרבה. כשנגמרה לאייפוד הבטריה הוא נרדם, וכמעט פגע בבר
שלפניו. זה היה מחזה קצת משעשע בשבילי. פתטיות תמיד הצחיקה
אותי. אבל לא אמרתי מילה, וחוץ מזה היא ממש לקחה את זה קשה.
יצאנו מהבר, היא העיפה מבט אחרון לאחור, אבל אני כבר התחלתי
לברר איפה אפשר למצוא את נייד. מישהו ברחוב הצביע לנו לאיזו
סמטה מפותלת. הוא אמר שרוב הניידים הולכים לשם, אבל הוא לא
בטוח לגבי שלנו. רק כשלקחנו את הפנייה הבנתי למה הוא התכוון.
הייתה שם חנות כולבו ענקית, מוארת בהמון נורות פלורסנט בוהקות.
גם היה מאוד קריר בפנים, חלק יגידו נעים, אבל לטעמי זה היה קצת
חסר רגישות. חלל חסר רגישות. היו שם המון נייידים שהלכו
לאיבוד, וכולם מחוברים לתוך מטענים ענקיים, שמחוברים לשקעים
עוד יותר גדולים. כשמצאנו את נייד הוא היה בהיברנצייה מוחלטת.
על המסך שלו זזו כל מיני צינורות צבעוניים שבאו והלכו. ראו
עליו שהוא היה מבסוט, לא היה צריך להגיד כלום. היה לו טוב שם
מחובר ולא נייד. מוברג לשולחן. לא זז לשום מקום. מרגיש בבית.
נשאר במקום אחד, ולא מדלג בלי סוף. יכולתי להבין אותו, אבל היא
בחרה שלא. היא ניסתה למשוך אותו אבל זה לא עזר, וכשהגיע המאבטח
הוא תפס אותה בזרוע, והחל לצעוק. ניסיתי לעצור אותו, אמרתי לו
שזה בסדר, ואנחנו נלך עכשיו, רק אחרי שסיפרתי לו שהיא פשוט קצת
מתגעגעת הוא נרגע. כשליווה אותנו החוצה הוא סיפר לנו שגם לו
היו פעם געגועים למשהו שהלך לאיבוד, אבל אחרי כמה זמן הוא הבין
שעדיף להפסיק לחפש. הוא אמר שבסוף אמנם הוא השיג משהו אחר, אבל
עד שזה קרה הייתה לו תקופה של רוגע. של שקט ושל תובנות. ראיתי
שהיא לא ממש מתרשמת, לא הייתי בכלל בטוח שהיא מקשיבה. נפרדנו
ממנו בכניסה. ושוב מצאנו את עצמנו ברחוב. התחלתי ללכת אבל היא
נשארה במקומה. "לאן אתה הולך?" שאלה אותי. אמרתי לה שכדאי
שנחזור. היא הביטה בי בתדהמה. לא הבנתי למה בהתחלה. ואז היא
התחילה לצעוק עלי."ומה עם הכבוד העצמי שלי???" היא חזרה על זה
כמה פעמים. התיישבתי על ספסל שחיכה לנו שם. היא התיישבה לידי,
מבט מתוסכל בעיניים. קצת שתקנו בהתחלה, לא היה לי הרבה מה
להגיד. שיחקתי בפחית מעוכה של קינלי עם הרגל. בסוף הסתכלתי
עליה ואמרתי "אולי אם נעלה לרכבת חזרה, תמצאי אותו יושב לידך".
לקח לה קצת זמן להגיב, אבל בסוף היא כנראה השתכנעה כי קמה על
רגליה, והתחילה ללכת לכיוון התחנה, בלי להגיד כלום. כשהגענו
לפתח הקרון היא עלתה והדלת נסגרה בינינו. היה לה מבט של לא
מבין בעיניים, ואולי גם לי היה את אותו מבט כלפיה. "למה אתה לא
עולה?" היא שאלה. הסתכלתי קצת לצדדים.בסוף אליה ואמרתי שכנראה
שאני עוד צריך להישאר כאן. ואולי היא תמצא אותי שוב יום אחד,
אם היא תרצה לחפש. היא חייכה חיוך קטן ושובב. אבל היה בו גם
משהו שונה, אולי מידה של הבנה. הרכבת התחילה לנוע ברציף לעבר
תחילתו של בוקר. היה קצת קריר אחרי שנותרתי בשקט שם על הרציף.
כיווצתי את המעיל סביבי והרמתי את הצווארון. "הגיע הזמן לקפה"
אמרתי, ויצאתי החוצה.