מתאהב, מתאהב לבד בלי לחשוב.
פשוט מתאהב.
חושב עליה
חושב עליה ועליי.

רוצה להתקרב אבל לא יכול.
רוצה לחוש אותה.
להיות קרוב אליה.
אבל לא יכול.

חושב עליה כל יום, כל היום.
בבוקר, בצהריים בערב,
רוצה להתקרב אבל לא יכול.

מפחד מפחד מהם  מהמכשפים ההם,
המכשפים,
אלה שצוחקים עליי

והלב שלי כן הלב שלי פשוט בוער,
בוער ולאט לאט נשרף נשרף וגם נשבר.
וכמעט כמעט הופך לאפר.

אבל הוא לא הפך,
הוא לא הפך לאפר מפני שקיררתי אותו.
קיררתי אותו בעזרת.
הכח של האהבה הכוח שאמר לי:
"אל תדאג אתה תגיע אליה"

אני מחכה ומחכה
וכל שנייה שהיא לידי זה נצח פשוט נצח.
והלב שלי עוד פעם נשבר . ושוב הוא עולה
עולה באש.

אני מנסה.
מנסה להתגבר על האהבה ועל האש שבליבי.
נאבק בו בכל כוחי אבל לא יכול.

אני קרוב, מספיק קרוב אליה
אל האהבה. אבל לא יכול.
לא יכול לדבר. בגלל המכשפים.
כן המכשפים שצוחקים
והמכשפים הם האנשים
האנשים הרעים

הלב שלי נשבר,
נשבר כל פעם מחדש.

רואה אותה עוד פעם
ועוד פעם.
אך לא יכול.

חושב עליה וחולם עליה.
חולם על הפרח על הפרח היפה ההוא
על הדובדבן הזה ועוד פעם הוא נשבר.
לא יכול יותר...

חולם עליה חלום
וחושב שזו מציאות.
חולם עליה על אהבתה כלפיי.
על אהבתנו היפה.

מתעורר בעצבות מתעורר בכעס.
ואומר איפה הפרח
הפרח  היפה הזה
הפרח שאני חולם עליו.

אני לוהט.
לוהט ונשרף.
נשרף מהאהבה.
האהבה שעוטפת את ליבי שלא ישבר.

אבל הוא נשבר.
השבירה הזו גרמה, גם לגוף להישבר
אבל הגוף חוזר לעצמו לאט לאט.
וגם הלב.

והנה אני שוב רואה אותה  כמו קודם.
רואה את הדברים הטובים שבה.
אבל המכשפים
המכשפים שוב צוחקים.
והלב נשאר שבור .
נשאר ללא עטיפה.
אולי הייתי צריך להתקרב אליה פשוט הייתי צריך.
לגלות את אהבתי אבל עכשיו מאוחר.
מאוחר מדי...