הנה כאן,
ממש במקום הזה
הוא נפל.
האם הוא ניחש?
האם הוא כבר ידע?
האם יכול היה לדעת מראש את גורלו וגורל חבריו הגברים?
לא.
לא גברים.
נערים.
נערים שעוד לא הספיקו לטעום את טעם החיים.
כאן הם נפלו.
עשרות, מאות, אלפים.
כאן היו, ולא שבו
כאן נפלו, ולא קמו
השאירו אחריהם, הורים, אחים ואחיות, חברים.
השאירו אחריהם כעס, עצב, שאלות שלעולם לא יענו.
השאירו אחריהם חור גדול בלב
שלעולם לא יהיה מלא עוד.
לחלקנו, הנערים האלו הם רק עוד שם ברשימת המתים
ולחלקנו, הם החיים עצמם.
הנערים האלו מתו - יש יגידו סתם
ויש יגידו שזה היה תפקידם.
ולכן, תפקידנו הוא לזכור אותם
כי אם לא אנחנו, אז מי?
כי אם לא נזכור אותם
הרי שאפשר היה כאילו בכלל לא היו.
נזכור אותם, את הנופלים
ונחשוב עליהם
כפי שהם חשבו עלינו
בעת מילוי תפקידם.
הם שמרו עלינו
ועדיין שומרים...
מלמעלה.