אינני יודע כיצד קרה הדבר,  אולי זה קרה בגלל שלא שמרנו טוב על
הדמוקרטיה שלנו. מאותו רגע בלתי מובן עלה לשלטון מחמוד ושלט על
כל האנושות. הוא חוקק חוקים מטורפים למדי. גובי המיסים שלו היו
אכזריים, מי שלא עמד בהם הוצא להורג. יום אחד יצא כרוז מטעם
מחמוד: יש חוק מטעמו, מעתה אסור לאכול ארוחת ערב, כל האנושות
אומרת: לא לארוחת ערב.  

קוראים לי ג'ון לי, ואני ידוע כרזה מאוד. מאז ומתמיד אהבתי
ארוחות ערב יותר מהכל. כששמעתי על החוק המטורף האחרון של
מחמוד, רתחתי מזעם וחוסר ישע. אמרתי לאשתי שאני יוצא לאיזה
מקום. היא אמרה לי: "יש עוצר בחוץ בשעה תשע, תיזהר משוטרי
מחמוד",  אמרתי לה שאזהר. הלכתי לפאב שהיה פתוח ונפגשתי עם
חברים שלי מימי המלחמה הגדולה.  אמרתי להם: "צריך לעשות משהו,
הוא ביטל את ארוחת הערב, עוד מעט הוא יחוקק חוקים יותר
מטורפים". הם אמרו לי: "נחשוב על משהו".  

התחלנו בקטן, פוצצנו משרדים, הרגנו גובי מיסים שלו במארב. כל
שוטר שרצה להחיל עוצר נעלם ואף אחד לא מצא את גופתו. אמרנו
לכולם שהם יכולים לאכול ארוחת ערב כמה שהם רוצים ואף אחד לא
יאכוף עליהם חוק זה.  הוא שלח נגדנו צבא משוריין, אבל הצלחנו
אחרי קרב קשה מאוד להניס אותו. הכרזנו שמחמוד לא רצוי יותר
בשכונה שלנו ובאנושות בכלל.

הארמון של מחמוד לא נשמר בידי שומרים כי הוא היה מחשב. את
העובדה הזו גילינו כששלחנו סוכן משלנו אל מחמוד. הוא הסתובב
בחדרים הריקים עד שנכנס לחדר אחד ושם ראה מחשב פועל. הוא נדהם
מאוד ומיד שידר לנו זאת. אמרנו לו לכבות את המחשב. הוא ניסה
בכל דרך ולא הצליח. לפתע הוא ראה תקע מחובר לשקע. הוא משך אותו
עד שזה יצא והמחשב כבה. על האנושות שלט מחשב שלוש שנים. מאותו
יום ניסינו להחזיר את הדמוקרטיה אבל זה כבר סיפור לסיפור אחר.