היא כתבה כמו קמינגס, עד כדי כך טוב.
התפלשנו בשמיכות כמו בבוץ, כמו ציורים אבסטרקטיים, חסרי צורה
בכל צורה שהיא, נעים ביחד.
אלו היו חיינו במשך שנים, שוכבים וכותבים, כותבים ואוכלים.
כתבנו על הקירות והשמענו מוזיקה בקולי קולות, תמיד קלאסיקות,
הקלאסיקות שלה. היא יכלה לבכות משיר טוב, היא אמרה לי פעם. היא
יכלה לבכות משיר טוב, אבל אף פעם לא בכתה בגללנו. זה לא היה
מספיק מילולי בשבילה, לא מספיק רגש.

היא הייתה שנאה עצמית, בחצאית מיני. חתכה את עצמה, ואותי.
בימים הסתובבה בבית עירומה ובאחרים התכסתה בשכבות של בדים, לא
הסכימה שאני אגע בה או אפילו אסתכל. אמרה שהיא שמנה מדי, ואז
שהיא רזה מדי, שריטות על החזה שלה כשאמרה שהוא גדול מדי. היא
נטתה למצבי רוח, אולי בגלל הסמים. היא אמרה שהחומרים משמרים
אותה, אמרה שתישאר צעירה לנצח. אהבה כזו תהרוג אותך צעיר.

שריטות איפה שהגב שלי פעם היה. סימני שיניים בין הצוואר לכתף.
סימנים כחולים מנפילות על הרצפה. הסקס הטוב ביותר שהיה לי אי
פעם. היא לא הסכימה לי לגמור בפנים אף פעם. לא כי היא פחדה
מהריון, אני חושב שהיא פשוט רצתה שאני אסבול כמוה. האורגזמה
הגיעה יותר מאוחר, כשקראתי את כתביה על סקס, תמיד בסתר. היא לא
הסכימה שאפריע לה כשהיא כותבת, אמרה שהיא לא רוצה שאני אראה
אותה ככה. יכולתי לראות אותה עירומה, בכל תנוחה שארצה, אך
לעולם לא כשהיא כותבת.

סימנים של מוות הופיעו כבר מהיום הראשון. לא הופתעתי כשהיא
ניסתה להתאבד, וגם לא כשהיא ניסתה לרצוח אותי. בזמן ששכבנו,
בהתקף טירוף. עצרתי אותה, והיא בכתה ונרדמה בזרועותיי ואמרה
שהיא אוהבת.
אני לא חושב שמישהו היה מופתע כשהיא מתה לבסוף. בלוויה הייתה
תחושה של הקלה, כאילו כולם חיכו לשבירה שסוף סוף הגיעה. אני זה
שמצאתי אותה, עם הדם, והעירום. היא הייתה כמו ציור.
הייתי כמהופנט אל מול גופה.
ורוני, צעירה לנצח.