מקסים שלי;
זה מצחיק. לא חשבתי שאת המכתב טיסה שלך אני אתחיל כל-כך הרבה
זמן לפני שאתה טס. טוב, לפעמים אני מפתיעה גם את עצמי... אם
אתה תוהה כמה זה "כל-כך הרבה זמן" אז היום ה-13 למאי (כן כפרע,
היומולדת שלך), והשעה עכשיו שש עשרה דקות אחרי חצות. תיארתי
לעצמי שבגלל שיש לך טיסה ארוכה סביר להניח שישעמם לך, אז לא
הייתה לי שאלה בכלל אם לכתוב לך מכתב או לא.
המכתב הזה משמש לי גם כמכתב פרידה, לפחות עד שתחזור. אני רוצה
שתדע שכבר עכשיו, היום, קשה לי המחשבה על לא לראות אותך יותר,
על לא לשמוע את הקול הסקסי שלך שאני כל-כך אוהבת ועל לא לשמוע
עליך. בכלל. תאמין לי כשאני אומרת שכואב לי לדעת שאתה רחוק
ממני (אפילו יותר רחוק מדברת ;) ). זה כאילו... הפכת להיות אדם
כל-כך חשוב בחיים שלי שבאוגוסט, או ביולי או מתי שאתה לא עוזב,
אתה עוזב ולוקח חלק גדול ממני איתך. אתה משאיר לי חלל ריק
כזה.
אני ממש לא מנסה לגרום לך להצטער שאתה עוזב, אני הבן-אדם
האחרון שירצה שתצטער על משהו. אני רק מקווה שאת החלק הזה ממני
שלקחת איתך תנצור. אני מקווה שתבין שנתתי לך אותו בלי לבקש שום
דבר בחזרה, כי זה מה שעושים כשאוהבים מישהו.
אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך. באמת. בלי תנאים. לוותר עליך,
גם רק לחודשיים האחרונים היה אחד הדברים הכי קשים שנאלצתי
לעשות, אבל כשאוהבים מישהו צריך לתת לו לעוף.
אתה הולך עכשיו לחיות את החיים שלך - להתחיל אותם וחבל לי שזה
רחוק מכאן (רחוק ממני), כי כמו שאמרתי מקודם, אתה באמת כבר
רחוק. (תסלח לי אם כשאתה קורא את זה אתה עדיין בגבול האווירי
של ישראל, טוב?)
אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך תמיד, לא משנה מה. (יכול להיות,
אולי אפילו סביר להניח, שאופן האהבה הזאת ישתנה) אבל אני אמשיך
לאהוב אותך תמיד, כי זה לא אתה שגרם לי להעמיד פנים שהפסקתי,
אלא אני, עם הגאווה המטופשת שלי. זה לא שרציתי שנפרד כדי לא
להיפגע, או כדי שלא נעמיד פנים או כדי שתוכל לנצל את היופי
הישראלי של הרבה בחורות (כמו שאני יודעת שתעשה בשמן הקצר שעוד
נשאר לך בארץ...) הסיבה האמיתית שרציתי שנפרד היא שאני לא רוצה
שתראה אותי נשברת.
ובשדה תעופה, כשאני אלך איתך עד לנקודה הכי רחוקה שמותר לי,
אני לא אתן לעצמי לבכות, אבל בפנים אני אשבר שוב אבישי, כי אתה
לא רק עוזב את הארץ, אתה עוזב גם אותי וזאת לא יוזמה שלי הפעם.
אני לא רוצה שאף פעם תראה אותי בוכה או חווה רגע אחר של חולשה.
אני רוצה שתזכור אותי תמיד חזקה, כמו שהאמנת שאני.
אני לא חזקה אבישי, אני מצטערת שאני לא כזאת. אני מצטערת שאני
לא יכולה להגיד לך "אל תלך", אפילו לא בטלפון. אני מצטערת
שהייתי חייבת לשקר לך על הסיבה שבגללה רציתי שנפרד ויותר מכל-
אני מצטערת שנפרדנו. אני רוצה שתדע שהייתי מוכנה להקריב בשבילך
הכל. אם רק היית מבקש, הייתי עוברת לגור איתך (אפילו אם זה רק
לשבוע כי אחר כך ימשכו אותי באוזן חזרה הביתה...) הייתי נותנת
לך את כל כולי אם היית אומר לי שאתה אוהב אותי ובאמת מתכוון
לזה.
אני יודעת שזה לא פייר מצידי המכתב הזה, במיוחד בגלל שאתה כבר
לא יכול לענות לי עליו. אני גם יודעת שכשתחזור המכתב הזה כבר
לא ישנה כלום. לאף אחד משנינו.
אני מאמינה שתהיה מאושר באמריקה. יהיה לך קצת קשה בהתחלה, אבל
אתה יודע מה אומרים: "אם קל לך סימן שאתה בירידה", ולמרות כל
הקיטצ'יות שבעניין, דיר באלאק אם אתה מסתבך לי שם באיזה משהו.
אני רצינית.
אני סומכת עליך שתהנה שם ותנצל את הזמן לטובה כמו שרק אתה יודע
לעשות. אני רוצה שתמצא שם אהבה חדשה ושתיתן לה סיכוי (אפילו אם
היא מתחילה שלושה חודשים לפני שאתה חוזר לארץ) למרות כל
הקשיים.
אני לא יודעת כמה הקשר בינינו היה חשוב לך, אבל אני יודעת
שלעולם לא היית משקר לי אז אני מניחה שבאיזשהו אופן זה לא היה
חד צדדי. אני מקווה שהקשר הזה בינינו היה מספיק עמוק, גם אם לא
רציני, כדי שתזכור אותו כמשהו טוב. אני מאמינה שהאהבה שלנו
הייתה יכולה להמשך אם רק היינו נותנים לה עוד הזדמנות. מצד
שני, אני כבר לא יכולה לדעת, נכון? אני לא רוצה שתצטער על שום
החלטה שקיבלת בנוגע אלינו, ברור לך? אל תצטער בחיים (אחרת אני
אקרע אותך).
אני רוצה לספר לך בדיוק מה חלמתי על היום שבו אתה עוזב. אל
תשכח הרי שהבטחתי לך (בעצם נשבעתי) שלעולם אני לא אסתיר ממך
משהו. חוץ מהפרט השולי הזה, אני רוצה לספר לך כי אני פשוט רוצה
שתדע.
הטיסה שלך הייתה אמורה לצאת ב-11 בבוקר אז אמרת לי שאתה מניח
שתצא בסביבות שבע. הבטחת אליי שתתקשר לפני שאתה טס ושלא תשכח.
אני זוכרת שבאותו לילה היה לי חשוב להיפרד ממך, אז כתבתי לך
מכתב  אבל לא היה לי איך להעביר לך אותו כי אפילו לא השארת לי
כתובת שלך שמה, אבל הייתי חייבת שתקרא אותו וכבר התחיל להיות
מאוחר. ביקשתי מאחותי להסיע אותי אליך. אמא ואבא לא ידעו כלום.
הגענו לקיבוץ והיא אמרה לי שהיא תספר לאמא בבוקר שנסעתי ללוות
אותך לשדה תעופה ונסעה. הגעתי אליך לחדר בנעורים ודפקתי בדלת.
הייתי בטוחה שתישן אצל ההורים (אתה הרי טס למחרת) אבל פתחת לי
את הדלת. כשראיתי אותך שכחתי לגמרי מהמכתב. אתה היית ממש מופתע
לראות אותי. הפלתי את התיק וחיבקתי אותך. חיבקת אותי בחזרה.
נכנסנו פנימה. כל החדר היה ארגזים. היו בו שתי מזוודות - אחת
סגורה והשניה פתוחה וכמעט מלאה. הקירות שלך היו לבנים כי הורדת
את הלונגים. ככה הייתה גם התקרה. האולטרה לא הייתה מחוברת, אז
הכל היה שונהץ (הכוכבים היחידים שהאירו היו בעיניים שלנו.)
שאלת אותי מה אני עושה כאן ואיך זה שההורים הסכימו. אמרתי לך
שזה כי הייתי חייבת לראות אותך לפני שתעזוב ושזה כל מה שחשוב.
חיבקת אותי ואמרת לי: "לא משנה כמה רחוק אני אהיה יהל, תזכרי
שאני תמיד אהיה איתך." נתתי לך נשיקה ארוכה על השפתיים ואז
התרחקנו. משהו כמו 15 שניות פשוט הסתכלנו אחד אל השניה עמוק
לתוך העיניים והתחלנו להתנשק. וזה לא היה מהיר או מלא בתשוקה
או תאווה. זה היה מגע עצוב כזה, לא מגע של פרידה.
כשסיימנו אמרתי לך שזאת המתנה הכי אמיתית ונכונה שיכולתי לתת
לך, שככה גם תזכור אותי, רציתי לתת לך את המתנה הכי גדולה
שיכולתי לתת ועשיתי את זה כדי שתדע שלא הפסקתי לאהוב אותך
למרות שרציתי.
בבוקר נסענו עם כל החברים שלך לנתב"ג. כולם נפרדו ממך בחיבוקים
ובנשיקות ואני הייתי אחרונה. התחבקנו משהו כמו שלוש דקות ונתתי
לך את המכתב. נשארנו שם כולם עד שהטיסה שלך המריאה. הסתובבנו
ללכת. הסתכלתי אחורה בפעם האחרונה וראיתי אותך עומד שם,
מחייך.
זה אנוכי מצידי לחלוטין, אבל בחלום שלי נשארת בארץ.
אני אומרת לך עכשיו אבישי, אני לא רוצה שתטוס. אני רוצה שנהיה
ביחד. אני אוהבת אותך. מבחינת התזמון זה כבר לא משנה שום דבר,
אתה על המטוס, כבר אין דרך חזרה, אבל אני מקווה שלמרות הכל,
חשוב לך לקרוא את הדברים האלה.
תהנה בלוס-אנג'לס.
תתלבש חם.
עכשיו חורף שם.

מאי 2006