זה היה לילה. לא מאוד מאוחר, אבל השחור העמוק של השמיים נתן
תחושה שאפשר לעשות הכל, ולהתכסות בו.
זו שעה שחיות יוצאות לצוד, התנועה בכביש דלילה והרמזורים לא
ממהרים להתחלף, כי העצבים של יום עבודה עמוס כבר נרגעו
והצפירות העצבניות ישובו רק מחר, עם בוקר.

לא הכרתי את הכביש, איפשהו בין תל-אביב, בת-ים וראשון-לציון,
אמור להיות שם חוף, אבל לא מצאתי אותו. הנסיעה עברה בשקט,
הפעם, ואני יכולתי להתרכז ברחמים עצמיים.

"זונה..." הוא מסנן פתאום ממושב הנהג ואני כאילו מתעוררת.
"מה אמרת?" כי יכול להיות שלא שמעתי טוב. זה קורה לי, לפעמים.

"זונה, תסתכלי", הוא מצביע ימינה, "הבחורה שעומדת שם על המדרכה
יצאה לעבוד".

הסתובבתי אחורה.
בחורה בחליפה לבנה, מהוגנת.
מכנס ארוך לבן, ג'קט באותו הצבע, תיק צד קטן ואלגנטי.

"מה אתה מקשקש?" קראתי בספרים. תמיד מדברים על זונות שעומדות
בצידי דרכי עפר נטושות או מאחורי מפעלים מצחינים באזורי
תעשייה. ופה? פה זה כביש ראשי, עם נתיבים ורמזורים ותאורה מלאה
וחושפנית.

"אני אומר לך, היא זונה. תראי איך היא עומדת, עם הסיגריה ביד.
ככה הן עומדות שיוכלו לזהות אותן", הוא מסביר לי הלכות זנות
בסיסיות.

התלהבתי, "מה, היא אמיתית? כזאת שמשלמים לה?"
עוד לא הצלחתי להאמין. היא אפילו לא הייתה לבושה כמו שדמיינתי
מישהי מה'מקצוע'. משהו בתוכי תסס, אני חייבת לראות אותה, להגיד
לה משהו, לשמוע את הקול שלה. זונה. אמיתית.

"מה תגידי לה, למשל?"
"לא יודעת. אולי אני אשאל אותה כמה היא לוקחת... מה אתה עושה?"

"פרסה, אמרת שאת רוצה לראות אותה שוב. הנה, תראי, עוד אחת
עומדת לידה".

הוא האט, צוחק על הברק בעיניים שלי, ואני לא מצליחה להסביר לו
ממה אני נרגשת כל כך.
"תראי, תראי, תראי!" הוא דאג שלא אפספס. מכונית שחורה פנתה
הצידה והאטה לידן, התקדמה עוד קצת לעבר הבחורה "שלי" ועצרה רק
לרגע. הספקתי למצמץ והיא נעלמה בתוך הרכב, שנכנס במהירות לעומק
החנייה.

יואו. אני לא מאמינה.
"את רואה? בשבילך! קיבלת קטע בשידור חי".
חייכתי באושר מטומטם.
"זה עושה לי בחילה," התוודה "בחיי, אני לא מבין אותך!"
עברנו ליד הבחורה השניה. גופיה וורודה, ג'ינס, חצאית מיני, תיק
וסיגריה. עכשיו אני כבר יודעת, זה בשביל שיוכלו לזהות אותן.
היא הייתה נמוכה יותר מהבחורה שלי, בלבן, והיה לה שיער קצר
ובלונדיני. הסתכלתי עליה ותהיתי לעצמי למה הוא העדיף את השניה?
אני, במקומה, הייתי נפגעת.

היא הביטה על הרכב שלנו, שהאט משמעותית לידה, ומבטה הצטלב לרגע
בשלי.
"סע מהר", רציתי לעוף משם, עכשיו. לא יכולתי להסתכל עליה עוד,
ריחמתי עליה כל כך. היא נראתה רוסיה, פנים חמודות, בלי טיפת
איפור. היא אפילו לא משקיעה לפני שהיא יוצאת לעבודה.
נסענו משם.

מהר.

ואז הגיעה הבחילה.

ראיתי זונה.