מאחורי הארון הישן של סבתא מסתתר שד. אני יודע כי דוד רובי אמר
לי. הוא סיפר לי שכשהוא היה בן שש, סבא החביא אותו שם, את השד.
זה היה ארון פשוט מעץ כהה שכזה. ישן הוא היה הארון, ישן מאוד
אפילו. אני מניח שהוא ליווה את סבתא וסבא במשך כל השנים שהיו
ביחד ועד עכשיו כשסבא כבר איננו. הוא מונח על הרצפה בפינה של
חדר האורחים. שתי דלתות היו לו לארון האחת מעט פתוחה והשנייה
סגורה לגמרי. יצאתי מהדירה וחזרתי הביתה. פתחתי את הדלת
וניגשתי למטבח ללחוץ על הכפתור האדום בקומקום שמסמל בברור את
שעת הקפה שלי. לפעמים נדמה לי שככל שאני עייף יותר ככה הכפתור
אדום יותר, אבל אני מניח שזה רק אני. "ענברי", פניתי אל הדירה
הריקה שכמובן לא ענתה לי. היא בטח יצאה לקניות, חשבתי לעצמי,
כמעט אין חלב בבית. מזגתי את המים החמים לכוס והארומה של הקפה
שלי התחילה להתפזר בחדר. אני אוהב ריח של קפה שחור, זה מזכיר
לי את הטיולים עם סבא ואת הקפה שהוא היה עושה בצבע הכי משונה
שראיתי אי פעם. הדלת נפתחה. "ענברי?" כן, היא ענתה, נכנסה
למטבח והתחילה להעביר את תכולת השקיות למקרר. קמתי לעזור לה.
לקחתי את הפיתות ושמתי יד מעל ראשה בזמן שסידרה את הביצים בדלת
של המקרר בכדי שלא תחטוף מכה מדלת המקפיא אם תחליט לקום
בפתאומיות. סגרתי את המקפיא והיא בדיוק התרוממה. המבטים שלנו
הוצלבו לרגע. היא נשקה אותי נשיקה חפוזה והתכופפה שוב לכיוון
השקיות. "נו אז מה המצב?" היא שאלה כבדרך אגב. "סביר מאוד",
אמרתי. "צריך לנקות שם אבק, לפתוח חלונות שיתאוורר ולהעיף את
המיטות והשולחן והספות ובקיצור יש עבודה, אבל אני חושב שנוכל
למכור אותה במחיר יפה."  "כן וגם את הארון הישן הזה שעומד שם
מאז שאני זוכרת את הדירה של סבא וסבתא שלך צריך להעיף", היא
אומרת, חצי מתגרה. "כן גם אותו", אמרתי מסווה את העצבנות
שהתעוררה בי פתאום. היא המשיכה להעביר את הקניות למקרר ולשאר
חלקי הבית ואני המשכתי לשתות את הקפה שלי, צופה בה מתרוצצת
ממקום למקום ועד לאיך החשק שלי לתפוס אותה ביחד עם השקית
אפרסקים שביד שלה ולהפיל אותה ישר על המיטה גובר מרגע לרגע
מכיפוף לכיפוף, עד שכבר לא יכולתי להתאפק, הרמתי אותה ועשיתי
לה סיבוב באוויר כשהיא פולטת בקול מובך, מופתע ושובב את השם
שלי. זרקתי את שנינו על המיטה. היא נהנתה הפעם. היא דווקא
יודעת ליהנות תמיד ענבר, אבל הפעם היא נהנתה יותר, כנראה
ששחקתי אותה עם התזמון. למחרת התקשרה סבתא. "הלו הלו", אמרה
בקולה הרופף כמו שנהגה לומר בכל פתיחה של שיחה בטלפון ולא משנה
איזה צד התקשר אל מי. "מה שלומך, סבתא?" שאלתי בקול ברור.
"בסדר חמודילה, מה איתך?" היא אמרה ואני כבר הבנתי שלא הכל
בסדר. "מה קרה סבתא הכל בסדר? קרה משהו לקומר? הוא שוב אכל
באשפה?" שאלתי בתקווה לשמוע שלא אצטרך לקחת את החתול השמן של
סבתא לווטרינר בפעם השנייה השבוע. "קומר בסדר, בסדר..." ואז
כבר התחלתי לשמוע שסבתא נחנקת. ניתקתי את הטלפון ורצתי
למכונית. נסעתי כמו מטורף עד לבית האבות של סבתא שם כבר עמד
האמבולנס במנוע דולק. יצאתי מהאוטו ורצתי לכיוון מכונית העזרה
הראשונה. "מה קורה?" היא בסדר? איפה היא? היא חיה?" שאלתי
הרבה-הרבה שאלות במעט מאוד זמן. הייתי נסער ולפרמדיק שעמד שם
לא היו תשובות בשבילי. רצתי במדרגות לקומה השלישית וכשנכנסתי
לחדר גיליתי שזהו זה. בשבעה באו לבקר הרבה זקנים שמעולם לא
הכרתי, אבל הם סיפרו לי סיפורים מעניינים על סבא וסבתא כשהם
היו צעירים. הם סיפור לי על איך שהם לקחו אותי וטיפלו בי אחרי
תאונת הדרכים, על הפרסים שזכו בתחרויות ריקודי פלמנקו כשעוד
רגליהם היו בשיאן ועוד סיפורים על כהנה וכהנה, אבל כשמנהל בית
האבות נכנס לביתי עם קומר השמן נשברתי לגמרי. המזל שלי הוא
שהיה לי את ענבר שידעה בצורה אופיינית למדי לומר בדיוק את
הדברים הנכונים ברגע הנכון וכך קרה שגיליתי, לאחר שהפסקתי
לבכות, את הפתק הקטן שהיה מגולגל בתוך הקולר של קומר. בפתק היה
כתוב בכתב ידו המקושקש של סבא באותיות לטיניות שחורות את בקשתו
האחרונה מסבתא ועכשיו גם בקשתו האחרונה ממני: 'אל תפתחו את
הארון הישן'.

הוא היה כבד מאוד הארון. אני וענבר הרמנו אותו בכדי להוציא
אותו מהדירה שבמהלך החודשיים האחרונים צוחצחה ופונתה מכל רהיט
מיותר. במדרגות הבטחתי לה שאחרי שנעביר את הארון הדבילי הזה
למקום הפינוי ברחוב, נעלה לנו למעלה ונעשה אמבט קצף מרעננת יחד
ואחר-כך טיפול מסאג'יסטי עד שתירדם. גם אני נרדמתי, זה היה
מתיש, אני מודה, אבל זה לא היה קצה קצהה של ההתשה שעברתי בחלום
שלי. התעוררתי בבהלה. קמתי, לקחתי את פטיש שניצלים של ענבר
ורצתי לכיוון מקום הפינוי בו הנחנו את הארון לפני שעות בודדות.
הרמתי את הפטיש באוויר והכיתי בדלת הנעולה.
בארון לא היה שד.
בארון היה סבא.