קצת קשה לי להאמין, עדיין, שאהבה גדולה כזאת יכולה להיות.
מדי פעם, בבוקר, מביטה במראה כשמסתרקת, ושואלת את עצמי האם אני
אמיתית? ואולי אתה האשליה?

זוכר את היום ההוא, ירד גשם כל היום, ובערב, האוויר נמלא ריח
של דשא והתחדשות, השדות סביב הוריקו, הגעת עם האופנוע שלך אל
העבודה שלי, את עולה? כמובן שהשארתי הכל לעופר ובאתי.

בשתיקה, בלי דיבורים כלל, דהרנו יחד על אופנוע מתפרק, בין שדות
שיבולת שועל ירוקה רעננה, חדשה, ביד אחת חיבקתי בחוזקה את
מותנייך, בשניה דגדגתי את עורפך, אתה צחקת והעפת את ידי, ואני
גערתי בך שתשאיר את שתי הידיים על ההגה.

הגענו אל הגבעה, שם עצרת, משם אפשר לראות את הים, שהיה סוער
ואיימתני. גשם התחיל לרדת שוב, אך הפעם היו אלו טיפות דקות,
עדינות ורכות, לא מזיקות. עמדתי והבטתי איך הן נבלעות בים,
הטיפות, חושבת על איך מרגישה טיפה קטנה כזאת, אפסית, מול ים
גדול כל-כך. אז הרגשתי את ידיך, מחבקות את מותניי, מצמידות את
גבי אל גופך, מגוננות אך גם כולאות. רצית שאפנה את מבטי אליך,
רצית לנשק אותי, הרגשתי זאת בשרירים המתהדקים בידיים שלך.
וידעתי שאתה מרגיש את השרירים המתהדקים בעורפי, בעקשנות
וסרבנות, כופה על עצמי להביט ישר, רק לא להפנות מבט אליך. אתה
צחקת, והצחוק שלך היה יקר, כל-כך יקר. עקשנית שכמוך, אמרת
ברוך, בעדינות, הרגשתי את המתח בעורפי נרפה, משתחרר מעט, אתה
אחזת בשערי ומשכת אותו בעדינות מטה, כך שכעת פניי היו נשואים
אלייך. בלי לומר מילה, הרכנת ראשך, והנשיקה הזאת הייתה עדינה
אך סוערת, כמו הים הנשבר על הסלעים, כמו הגשם המתנפץ על ראשנו,
כמו גופך הקשה, הזקוף, מול גופי שכמעט נזל.

אחר-כך הרגשתי דמעות זולגות על לחיי, לא שאלת למה, הבנת, מחית
אותן ולא נשקת לי שוב.

אני יושבת מול המראה, רואה את דמותי הנשקפת, שואלת עצמי האם
הזיתי אותנו, ואת אותו החורף, ואת אותו הגשם...

אתה נכנס מבלי לדפוק בדלת, אתה נעמד בפתח, אתה מביט בי, רוב
הזמן אני יכולה לקרוא כל תגובה בעיניך, וברגעים מסויימים אני
לא. אתה שואל, רוצה...? אני אומרת כן.

לאחר מכן אנחנו שוכבים מותשים, מתנשמים, ראשך על חזי, על ליבי,
אתה צוחק, הלב שלך דופק בקצב מטורף, כמעט כמו הלב שלי.

אתה נרדם, אחוז בשתיי ידיי, עפעפייך העצומים, הרוטטים, היקרים
כל-כך, נחים בשלווה לרגע, יכולה לבחון אותך מבלי להרגיש מבוכה.
אני חושבת לעצמי שאלו הם חיי, אלו הם באמת חיי.