נחלי אהבתי יבשו,
אט אט הם נאספו,
לעמקי תוגתי נשאתני על כנפיה
והשלכתני לבור צוררים.

נחלי אהבתי יבשו,
אט אט הם נאספו,
לעמקי תוגתי נשאתני על כנפיה
והשלכתני לבור צוררים.

"אימי", זעקתי, אך דממה נשמעה
ואיה היא שרה או רבקה?
ואחזתי בענפיה אך זרדים היו
וזעקתי לרחל ולאה, אך נדמו.

ומאין יבוא עזרי?
"אבי", קראתי, אך המים דממו בזעקה.
ואין יצחק ולא אברהם וישראל אין
על-כן פניתי לאבי הגדול שבשמים.

ובאתי לאדמתי הטובה והמוכרת,
להשתכשך בבוצה - אדמה פורייה.
אך אללי! יבשה אדמתי,
מלאה חרכים ואין הרטוב והטוב בא לחיקה.

רכנתי לאימי ונגעתי בה
אך אהבתה לא צמחה ועלתה.
ופרשתי ידי לשמים
ובקשתי תפילה למים - אך השמש יקדה.

אז סופות מן המדבר הופיעו,
עקרו כל ציץ ופרח
והתכסתה אדמתי בחול ותוהו
נפלתי על החול לתוך דממה.

האם בודד אנוכי כאן,אימי,
פה, באדמתי המובטחת?
והיכן הם אחי, אהובי?
האם יאהבוני עוד?
האם אחי הם בכלל?

וזעקתי לראובן, לשמעון, לגד
שוכב על גבי חבול ומפוחד.
האם זה אתה שם, יהודה?
איני יודע, אני כאן בודד,
בין צוררים, אין מי שיושיט לי יד.