חצי שנה.
אם היית בא, בכל יום בחצי השנה האחרונה, ואומר משהו, הייתי שלך
בשניות.
התאהבתי בך עד כלות. הרגשתי מולך חיבור שלא הכרתי, הרגשתי שאני
רק רוצה להישאר, שאני רק רוצה שאתה תישאר. שתישאר להגן עליי,
ולחבק אותי כל הזמן.
כל-כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה היה שם, בפעם ההיא, כשבאתי
אליך בפעם הראשונה.
איך יכול להיות, שנתפסתי עליך כל-כך חזק, כשהיינו "ביחד"
שבוע?
הרגשתי שאתה רואה אותי, וזה היה לי חדש,שאתה קולט אותי, וגם זה
היה לי חדש. מעבר למסכות הציניות והמבוכה, מעבר למילים שאני
כל-כך טובה בהן. קלטת משהו ברגשות שלי שהיה שם.
לא יודעת אם הבחנת, אבל מעולם לא אמרתי לך לא. כל פעם באתי,
אוחזת בתקווה שאולי הפעם, אולי עכשיו זה יתפרץ, ויגעש, כל הרגש
החבוי הזה, שאצלי חיפש סיבה ומקום לצאת.
ויש כל-כך הרבה קווי דמיון וצירופי מקרים בסיפור הזה. איך
נהיינו שכנים, שנים אחרי המסיבה ההיא. וכל הסיפור עם אחותך,
שהיה חלק כל-כך משמעותי מחיי בשנה הזו, גם אם לא באופן ישיר.
חצי שנה הדפתי קולות שלי ושל אחרים של לרדת מזה, לשחרר, להמשיך
הלאה, ועוד שאר מילים שרק הזמן מביא. אבל כל הזמן הזה הייתה לי
אמונה, או תקווה, או פנטזיה שמשהו יקרה. שפתאום תבוא אליי,
שפתאום תבין מה יכול להיות שם. וזה לא שלא המשכתי הלאה,
באיזשהו שלב בטח שכן, אבל תמיד, בפינה בלב היית שם, הדמות שלך
הייתה שם.
אני שואלת את עצמי אם אני אשלח לך את המכתב הזה, ואם כן אז
למה. ומה אני באה להגיד פה בכלל.
אני חושבת שפסטיבל הפרידות הזה מבאר שבע מביא אותי לחשבון נפש.
למרות שרוב הימים שלי הם של חשבון נפש, נדמה שהטקסיות הזו
מוציאה ממני משהו אחר מולך.
יש בך כל-כך הרבה שאתה לא מוציא, וראיתי בך כל-כך הרבה דברים
שהתחברו לי למקומות הכי פנימיים. את איך שאתה ישן והפנים שלך
רחוקות מלהיות שלוות, את העצב שיש לך בעיניים, את החיוך שמאיר
את החדר. את הטוב לב הזה, את הכמיהה והחיפוש. המורכבות שלך, יש
בך משהו מחפש, חסר מנוח, חסר תשובה, ולזה, מן הסתם, התחברתי.
כל-כך האמנתי שזה יקרה, כל-כך האמנתי בך. אשרי היום שתאמין אתה
בעצמך, כמו שאני האמנתי בך.
אני לא יודעת מה אני באה להגיד בדברים האלה, ומי יודע מה החיים
יזמנו לנו. אולי אני פשוט רוצה לדעת, שתזכור אותי כמו שאני
רוצה.