עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה. מנסות שתיכן להסדיר את
נשימתכן. כל אחת צוללת למעמקיה הקסומים, נאחזות חזק - לא לאבד
את המגע למרות זאת. את מרגישה את היד שלה עוברת ברוך מעקצץ
בתוך סבך שערותייך, ובמבט מעורפל, בוהה בה מבעד לחושך המואר.
זוהרת ומקסימה, מתנשפת בחוסר אונים.
נשימותיה הקצובות ממותנות בתנועות גופה, שלוות - לא שלוות,
נושאות את כובד משקלך שנשען עליה באנוכיות.
המזרונים מתקררים לאיטם, חמימים עדיין מהמעשה שנעשה בהם דקות
ספורות קודם לכן. מעשה שיהדהד בראשך עוד ימים רבים, כתאווה
משונה לחלום שנלקח.
ראשך נח על בטנה ואת מרגישה קצת כמו הילדה הקטנה שלה, כשהיא
מלטפת את ראשך ככה, מנשקת אותו בקלילות צורמת מפעם לפעם, בעוד
את מקשיבה לתוככי גופה.
אוויר קריר נכנס מהחלון החצי פתוח ואת מרגישה את גופה מתקשה
מהקור. משב רוח נושא אל אפך ריח מיוזע, שלך ושלה, את כבר לא
יודעת להבדיל של מי בדיוק.
הכול כל-כך שלם. אתן כל-כך שלמות. גוף אחד מושלם המורכב מהרבה
אהבה, קצת דמעות וקצת עצב.
את מתרוממת בחדות והיא בוהה בך לרגע, מפחדת שאולי תשברי את
הדממה החמימה שאתן שתיכן עטופות בה עכשיו, מחבקת אתכן בחושך
הנעלם.
אולי זאת שלווה, את לא יודעת להגיד.
העיניים המכושפות שלה ננעצות בך בחיוך מוקסם ועייף, כאילו
מבקשת היא שלנצח תישארו כך, שלובות אחת בתוך השנייה, מחובקות
כך שאין לאיש בעולם כוח לפגוע בכן, או בשלמות המזויפת שלכן.
עיניה עצומות וקצב נשימותיה הסתדר כבר.
היא ישנה עכשיו, מותירה אותך לרקוד לבד את ריקוד הלילה הבהיר.
מגששת בזהירות את פניה, בוחנת באצבעותייך כל תו וכל שקע, כל
קמט יפה ומושלם שמוטבע בפניה, כאילו נולדה ככה, אישה אמיתית,
מושלמת כל כך בכל החסרונות שלה.
כל דחף בך קורא לך להעיר אותה.
לנשק אותה בעדינות, לפלס את דרכך על כל איבר ואיבר בה בנשיקות
מתוקות, לאהוב אותה מיליון שנות אור שהן רק שלכן, ואיש לא יוכל
לקחת אותן ממכן.
אם היית תמימה היית קוראת למגעים שלכן אהבה.
היית רוצה.
למסגר אותה בהגדרה מסוימת, שלא תהיה מסוגלת לשוטט חסרת שם בתוך
מוחך, אבל סוררת היא.
הרחוב נעטף בזריקות אור עדינות משתקות, וצינת הלילה מתחילה
להעלם, נספגת בסדינים הקרירים, מתפוגגת בקירות, ממתינה.
את עוצמת עינייך וממתינה יחד איתה. ממתינות.
עד העונג הבא.