מאז שבנו נפל, אמר שלמה מ', החיים הם הסיוט ובחלומותיו הוא
פוגש את בנו. שלמה מ' ובנו יורדים ליפו לנגב חומוס, אחר-כך הם
עולים על שובר הגלים וצופים בים המרסס אותם בטיפות זעירות
שהופכות לגבישוני מלח על הפנים, הידיים והשיער. הבן מלקק את
המלח מהידיים. הם יושבים בבית-קפה שממול. שלמה מ' שותה הפוך עם
הרבה חלב ובנו שותה שוקו חם עם הרבה סוכר. בסוף הם חוזרים ביחד
הביתה. הבן נכנס למקלחת. שלמה מ' מרגיש כי פניו רטובות,
מלוחות, כאילו רק עכשיו נרטבו ממי-הים. הוא התעורר וחזר לסיוט,
לחדר הריק ולתמונה עם המסגרת השחורה.



תוך כדי התבוננות בשורות הריקות, אתה קולט שאתה לא יודע מי
אני. האם אתה הוא אני? האם החלום והמציאות החליפו תפקידים כמו
אצל שלמה מ'? האם הדפים המלאים באותיות שחורות מספרים את
החלומות, ומה שאתה קורא כאן הם דברים שלא קיימים, הבלים
וראות-רוח?
הסיפור של שלמה מ' והבן שלו מסקרן ומרתק אותך. אתה רוצה לדעת
איך זה להיות בצד השני. שנים אתה חולם חלומות, מתעורר כל בוקר
ויודע שאלו חלומות שחלמת. אמנם, לאחרונה הזיכרון קצת בוגד בך.
אתה זוכר דבר-מה בבירור בודק אותו ומגלה כי לא היו דברים
מעולם, לא היו דברים במציאות אלא רק בחלום. אתה רוצה לעבור
לצידה השני של המראה ולראות משם את הדברים שרואים מכאן. לך
לשלמה מ' שיגיד לך איך הוא עושה את זה, שאתה צריך צרה גדולה
באחד העולמות. בן שמת, מחלה ממארת, שרות צבאי טראומתי, חבר טוב
שבגד. רק כך תוכל להסתכל על העולם מצידה השני של המראה.
מבית-הקברות על קברו של הבן, מבית-החולים מהמיטה שממנה עוברים
ישירות למקרר שבמרתף בית-החולים, מבית-הקברות הצבאי, מהקבר שרק
במקרה הוא איננו הקבר שלך אלא קברו של החייל שהיה לידך בקרב,
משיחת חולין שבה נודע לך במקרה שמי שחשבת אותו לחבר הטוב שלך
ישן במיטה שלך כשאתה במילואים. אתה קורא את הקטלוג. כמעט כולם
מתו. אתה יודע שלכל מי שמחוץ לבית-הקברות יש מישהו המחכה מתחת
למצבה. אתה מחליט ללכת מחר לבית-הקברות אליו הולכים כל בוקר
שלמה מ' ואשתו. שלמה מ' עומד בעיניים חלולות ואשתו מחליפה את
המים לפרחים. משם תעבור לבית-הקברות הצבאי לקברו של פ', עדיין
בן עשרים ושתיים למרות שחלפו תשע-עשרה שנים מאז נראה חי בפעם
האחרונה.
ובכן, עכשיו אתה יודע איך עושים זאת. אתה מהסס, חושש, מתלבט.
אתה לא רוצה לאמר לי? ראשית, אמור את התשובה לעצמך. כל היתר
יבוא מאליו.