אהבתי אותך יותר כשלא דיברנו. הייתי מסתכל עלייך מרחוק, איך את
הולכת, איך את מדברת עם אנשים אחרים, הייתי קורא דברים שכתבת.
פתאום את הרבה יותר נגישה, משום מה זה לא מושך אותי, הנגישות
הזאת שלך. אני מרגיש חנוק, את לא חונקת אותי. אני מביט בצג כל
חצי שעה רק כדי לבדוק אם התקשרת. אני לא רוצה אותך, את לא הטעם
שלי. אני מרגיש רע עם עצמי כי דיברתי איתך. תסלחי לי, אני לא
יכול לראות אותך שוב. אבל אני רוצה, מאוד רוצה, אז אני כבר
מגיע. חכי לי בבקשה ותשימי את הבושם הזה ששמת בפעם שעברה, כמעט
שלא עמדתי בפיתוי. רציתי לנשק אותך, אבל את כל כך בלתי נגישה,
לעזאזל, חוסר הנגישות הזה שלך. אני מתקשר אליך, אני זוכר את
המספר בעל פה. הנה, את עונה לי. יש לך קול יפה גם כשאת סתם
מדברת, גם כשאני מעיר אותך משינה. אני מדבר איתך על שטויות רק
בשביל שנדבר ובסוף אוכל להזכיר לך שרצית שניפגש. אנחנו נפגשים,
את שותקת יותר מדי. אני רוצה לשמוע אותך מדברת אז אני מתחיל
שיחה על מוות, את יושבת בספה השנייה, אני מדבר על האקסיות שלי.
אני מספר לך על הסקס של שבוע שעבר, אני מספר לך שלא גמרתי. את
מהנהנת כאילו את מבינה, את לא באמת מבינה. את בתולה קדושה. אני
מתיישב ליד הפסנתר, אני קורא לך לשבת לידי. למה את תמיד
מרוחקת? את מתיישבת, בוהה בידיים שלי כמו פעוט שנכנס
ל'טויס-אר-אס'. את אוהבת כשאני מנגן. אני גורם לך להרגיש רע עם
עצמך. את אוהבת להרגיש רע, את מנגנת בעצמך. אני חושב שזה מזל
שאת בחורה כי אם היית בחור הייתי יורד עלייך. את מנגנת הרבה
פחות טוב ממני, אבל יש בך משהו שלי אין. יש לי רגשי נחיתות,
אני לא סגור על עצמי. אני רוצה הביתה. אני מתיישב על הספה,
מדליק סיגריה. למה את אף פעם לא מעשנת לידי? אולי אני מעשן
מספיק בשביל שנינו. מרלבורו אדום. אני שואל אותך שאלות
חודרניות, את עונה בלי בעיה. אני מהנהן. זה יהיר מצדי לחשוב
שאני דומה לך? אני מספר לך. את צוחקת. לא מתאים לך לצחוק, את
הרבה יותר עצמך כשאת מלנכולית. את אומרת שגם את הרגשת את זה,
שקראת דברים שלי והרגשת שהם שלך. כתבתי יצירה בהשראתך. את
גורמת לי לכתוב, כמו מוזה רק פחות יפה וקסומה. היה לי פעם קטע
עם מישהי יפה וקסומה, היא הייתה מוזרה לגמרי. גם את מוזרה,
מאחורה אתן נראות כמעט אותו דבר. יש לי טלפון, זה איזה
גיטריסט. הוא רוצה שאני אבוא לאיזה מקום. אני רוצה שתבואי
איתי. אני משכנע אותך, אנחנו נוסעים. במכונית אני שם יצירה
שלי, למרות שאיכות ההקלטה מחורבנת למדי את אוהבת. את אומרת
שאני הפסנתרן היחיד שגורם לך להרגיש רע, כי אני אמיתי. כי אני
לא בדיסק. אני חייב לעשות אותך כאן עכשיו. אבל את נגישה מדי,
את איתי במכונית, לעזאזל, הנגישות הזאת שלך. אנחנו תקועים בתוך
מכונית מצ'וקמקת רק אני ואת, שומעים את 'הדלתות' ומדברים
בינינו. אנחנו מגיעים לקפה, חברים שלי שם. את מכירה אותם.
אנחנו מתיישבים לידם, אבל לא ממש לידם. מדובבים אותם כאילו היו
סרט מצויר. אני יושב מולך. את מצלמת אותי במצלמה של הפלאפון.
אני עושה פרצוף חושב. אני אוכל משהו ממש מגעיל. זה עושה לי
הרגשה רעה בבטן. אני אוהב להרגיש רע. את שותה קולה. בנות לא
אמורות להזמין דיאט קולה? כל הכוסיות שזיינתי שתו רק דיאט.
אנחנו הולכים משם. במכונית אין לנו כבר על מה לדבר, אז אולי
תמצצי לי? כל כמה דקות אחד מאיתנו אומר משהו רק שלא תהיה שתיקה
מביכה. יש שתיקה מביכה. אנחנו מגיעים לבית הזה שלך, למה הוא
חייב להיות בקצה העולם? את מסתובבת אליי, אנחנו מסתכלים עמוק
בעיניים. אני כמעט מנשק אותך, את מחבקת אותי, זה קצת חבל. אני
שואל אם נהנית ואת אומרת שכן. אני שמח. אני יכול ללכת לישון עם
חיוך. אבל בעצם, לא מתאים לי לחייך. אני הרבה יותר עצמי כשאני
מלנכולי. אז אני הולך לישון בבאסה של החיים.

את קטע מעורפל, את.