השטיח עומד שאוב בפינת הסלון, מגולגל,
שעון על הקיר כחייל מרושל.
השולחן מונח הפוך על הספה,
רגליו כאצבעות מאשימות כלפי התקרה.
המטאטא שומר על ערימת האבק,
לבל תברח ותתפזר אל הסיזיפיות שבדבר,
והמגב על דלי המים, ששקעו תחת הקצף, ניצב
מחכה דומם, ממתין דרוך, שש אלי קרב.
הרצפה שלוטפה זה מכבר ודוגדגה עד כלות
שוכבת מיוזעת, מייחלת למתז רענן.
היא הכי יפה כך.
יופי בתולי.
כניר חרוש בטרם נזרע...

הידיעה שאנו עומדים נוכח יש מאין עתידי,
אין דומה לה.
דבר לא ישווה לה.