כאן, לרגלי השמיים אני ניצב
רשרוש רגליים נוראי מחריד אותי
פכפוכים אלו מוכרים לי זה מכבר,
אלו ילדי בית הספר ההולכים לביתם
"יונתן, יונתן" הם קוראים
ומתוך פיהם נשמע ריר נוזל עליי
וזיעתם הכבדה מנשבת בי
בלי לראותם, אני חש בעיניהם האדומות, המרחשות,
שמביטות לכל עבר ומחפשות אחר יונתן.
"רק קצת דם לקינוח" אני שומע, ומתחלחל.
אוזני קלטה לרגעים ספורים את מילותיו של בעל זבוב.
אני מנסה להסתיר את יונתן
מהם, לשמור אותו קרוב אליי. וברצון טמיר
ועז אני מנסה לשלוח ידיי להגן עליו.
אבל מה גשר יכול לעשות?
אני נלחם כנגד עצמי וכמעט מצליח
לנוע עד שאני שומע קול רשרוש בתוך שקית
וענפי גלדיולה נשמטים על פניי.
ואז מגיע לאפי ריחו המשכר של יונתן,
ואינני מבין את הרצון שאחז בי.

שקט פה, מתחת לשמיים,
הרוח פורעת את שערי ומנענעת את כל גופי,
אני מסתכלת למטה, מתחת לגשר,
לנהר הגדול שרץ בשצף קצף.
למולי רץ נער, נער יפה תואר,
שערו שחור, עיניו חומות, על גבו תיק בית ספר,
וחולצה הדוקה ממרקת את מותניו.
מאחוריו שיירה של ילדים, זועקים בקולי קולות,
הילד נופל והילדים אחריו,
"יונתן" הם קוראים,
ובטרם אני מספיקה להדפם,
הם קורעים את שתי ידיי.
בפצע פעור אני נלחמת על חייו של יונתן,
אך ידיי אינן נשמעות לי.
בסיאוב וגועל הן כורתות את ראשו,
ולאחר מכן, כמוכות שיגעון,
מכניסות אותו לתוך שקית.
ולפתע נזרקות הן באוויר ונוחתות על הנהר הקוצף,
ואני נופלת למרגלות יונתן.
חשה את ריחו המשכר, ומלטפת את מה שנותר משערו,
אני עוצרת את בכיי ומתמכרת לריח.

השתעשעתי לי בענפיה של הגלדיולה,
שיחקתי איתם תופסת, מאחר ואני המהירה ביותר,
הנהר קצף מתחתיי, ונשבתי על פניו,
מוסרת לו דרישת שלום מן העלים שלמעלה.
לפתע ששמעתי רגליים קופצניות,
רצות במהירות בזק על הגשר,
במהירות ששייכת רק לי רצתי לשם ופרמתי את שערותיהם
של ילדי בית הספר.
הסתובבתי סביבם במעגלים, עד שראיתי כי
הם רודפים אחרי יונתן. הילד בעל השיער
השחור, הפנים האדמדמות והעיניים החומות.
נשפתי חזק בפניהם, להרחיקם מיונתן.
ולפתע, הענפים שאיתם שיחקתי,
הענפים היפים והטובים כל כך, כרתו את ראשו,
והכניסוהו לשקית. נפלתי על הארץ דומם ושתקתי.

השיעור נגמר, רצנו הביתה, לאכול ארוחת צהריים. כך כחבורה,
הלכנו במהירות לבתינו החמים. היה אז יום קר של חורף והרוח נשבה
בחוזקה. בזווית עיני ראיתי את יונתן. ילד שמנמן, מכוער, עם
שיער שחור, פנים אדומות נפוחות ועיניים חומות. ילד נחמד מאוד.
רצתי אליו. דיבורו עיצבן אותי. קראתי לחבריי והתחלנו לרוץ
אחריו. "יונתן, יונתן", קראנו. וכך רצנו אל הגשר, מתחתינו תהום
גדולה. אחי צעק אליו "רק קצת דם", ואני הוספתי "רק קצת דם
לקינוח, לקינוח הדבש". יונתן עצר והגיש את אצבעו, "רק חור של
נעץ", הוא אמר. רצתי אליו, לקחתי ענף גלדיולה וכרתי את ראשו.
בשני ענפים אחרים, אחי אסף אותם והניחם בתוך נייר מרשרש. את
ענפי הגלדיולה זרקנו לתהום, עצרתי לרגע, מתחלחל למראה הגופה
ללא ראש. חשתי את הקיא עולה בגרוני וכמעט יוצא החוצה. ואז רגע
לפני שזרקתי את עצמי מהגשר, רצתי במהירות שיא לשחק מסירות עם
הראש.