והינה הבמה מוכנה.
הווילונות מוסתים, הנרות הדולקים -
אגרטל הוורדים.
קידמת הבמה, מונחת, לבדה.

אט אט וטוב שלאט
יעלו גיבורים יפסעו,
צעדיהם הסוסים, יכנסו -
בסוד המקרה.

על קידמת כל רציף
בין שתילה או אסיף
היא תמתין לקטר, בודדה.
אט אט  תעלה ותפסע
אל רכבת השאול למסע.

מקהלה:
"כן רצוי שלבד ורצוי שלאט
ורצוי שתלך בבטחה.
הן ראוי שתיסע ותוסיף ותישא
על גבה את עמלות המשא".

הקטר הנוסק לפסים הוא נושק.
"אל" ארץ אותה לא תדע.
שם בחורף הקר נוכח נוף מנוכר,
היא חולמת ידו בידה.

ועוד הקטר עוצר ונוצר
כל רציף אך פניו לא תמצא
ושוב השריקה ושוב העשן
ושוב מתחדש המסע.

החורף עבר, גם החום שגבר.
הפרחים שוב פורחים במצע
ועוד לילה קר, שינה לא תמצא
כבר שנה עת יצאה למסע.

מקהלה:
"אך הסוף כבר ידוע
רק בקוו הסיום, שהזמן,
מרעה השקט למסע
על פסי החיים - חבלי המתים.
בדמי לילה ישאה אל אישה,

על קדמת עוד רציף
עוד זריעה עוד אסיף
היא תזקין ותרכין את ראשה.

ובערב ההוא
עת שקיעת החמה
את האודם כיסתה השממה
ולהבות של חמה
הלוטפות את גופה
יבבו על קידמת הבמה

מקהלה:
ריגעת דומייה על קדמת הבמה.
המולה על  דרגש הרציף
תפאורות מתחדשות רכבות מכחישות -
עננים של עשן.
מפריחות.

על תנועת הקיטור
המסרב לעצור  
בלרינה נוספת עולה -
ויוצאת אל הדרך.
 אל שביל "אל חזור"
מבלי להביט לאחור.

אחורי הקלעים, תלויים על עמוד,
שום, איש לא יוכל לראותם.
אך ניצב על כן, הבודד המיותם,
אגרטל של ורדים
מני שם. . .