אני חושבת שהגיע הזמן לדבר על זה.
אני כבר לא יכולה להתכחש להרגשה הגוברת שאני פשוט לא שפויה.

משום מה הרגע בו הכתה בי ההבנה המשוועת הזאת היה הרגע בו
הפסקתי לתת שמות לכל חפץ דומם שמסביבי.
פעם לכל בובה, דיסק וגומיה לשיער היה שם ולפעמים אפילו אופי,
ועכשיו, עכשיו... הכול דומם, זה באמת רק בובה, רק דיסק, רק
גומייה ירוקה.

פיתחתי הפרעה חדשה, עכשיו אני גם לא ישנה, עד שלא זורחת השמש
אני פשוט לא מצליחה להירדם.
כן, בהחלט חדש.
אני יושבת על המיטה הילדותית בחדר העקר שלי ומסתכלת מסביב -
הכול צבעוני - הווילון סגול, המיטה כחולה, הכרית לבנה והבובה
של הפיל שפעם קראו לה קושקוש ורודה ואפורה, והדבר שהכי משך לי
את העין היה הלובן של הרצפה והקירות - הם הציקו לי, העליבו
אותי, איך אתם מעיזים להיות כל-כך ריקים? כל-כך חסרי משמעות?
ועוד בלי להתבייש?

אני מרגישה שכל הזמן שאני חיה בו הוא בעצם הרגעים האלה שנמצאים
בין דף לדף ברגעי הדפדוף, חצי-השניה הדוממת שמצפה למשהו שיבוא
כבר להמשיך את הסיפור.

פעם שמעתי שיש דברים שבסופם יש נצנוץ של כסף, מין הברקה לבנה
ומושכת - לא כך אתם, לא כך אנחנו.
יש בעולם כל-כך הרבה אנשים מוכשרים, כל-כך הרבה אנשים חכמים,
כל-כך הרבה אנשים יפים, ואני טיפה מכל דבר... ממש ממש טיפה,
טיפה בים, טיפה שמתאדה לאט...

זה נשמע נורא נדוש - אבל הרבה פעמים רע לי ואני לא מסכימה עם
הרגש הזה, אני חושבת שלא קרה שום דבר שבאמת מצדיק את זה שיהיה
לי רע.

מספיק. די.
לעכשיו זה מספיק.