הסלון תמיד מואר, ככה היא רוצה שהוא יהיה, ויש דלת הזזה
מזכוכית עצומה וכבדה להפליא, שאני תמיד מסתייגת מלפתוח, כמו
שהיא רוצה שאני אעשה.
הדלת מובילה למרפסת, והמרפסת צופה לגן, מוזר איך כל החיים שלנו
גרנו בדירות, דירה אחר דירה,  אבל איך שהדברים מתנהלים כיום
נראה כי הדירה הזאת תהיה הדירה האחרונה בה נחיה.
כזאת היא הדרך, הדרך להידרדרות, ההידרדרות בשבילנו, כולנו חשים
זאת באוויר, אלו הן שנים של קבלה.
קבלה שזאת העיר האחרונה בה אני הולך לגור, זה הבית האחרון שבו
אחיה, זאת העבודה האחרונה שלי לפני הפנסיה.
שנים של דירות כאלה ואחרות דירות קטנות, דירות עם גג, דירות
בלי גג, דירות בחו"ל... אבל מוטיב המרפסות חוזר חלילה: בית
נקנה עם מרפסת, אך נמכר עם סלון בעל 2 מטר נוספים לרוחב שלו.
זאת תהייה המרפסת האחרונה שהיא תחריב.
תמיד תהיתי מה רע בפיסת שמים? אך כפי שמסתבר שאלתי את השאלה
הלא נכונה, זה לא מה רע במרפסת, אלא מה טוב בעוד 100 אלף דולר
למחיר הדירה?
אך חוששני שאף פעם לא יצא לנו לקבל את המירב מהטבה זו, כיוון
שיש אמת אוניברסלית מזויינת אחת, שתמיד אבל תמיד תבוא ותבעט לך
בביצים: לאדם אין סיפוק בהגשמת מטרותיו מפאת יצירת מטרות חדשות
שכבר דורשות ממנו מאמצים על מנת להשיגן.
וכך קרה הדבר שלאחר מכירת הדירה הנתונה ב-300 אלף דולר יותר
ממה שנקנתה, שקנינו דירה בחצי מיליון דולר.
ובאשר למרפסותיה, ובכן, ימיכן ספורים.
כל חורף אני משכילה יותר ויותר, אני מקשיבה לרחשי הבית, ואני
שומעת בדידות. אני מאזינה לצלילי התסכול המאפילים עליי. זה לא
קשה להבחין בהם, כל אידיוט יכול, אך רק אלה בעלי חמלה והבנה
עמוקה של הדברים יעזו להניף אצבע.
יש ימים שאני מרגישה כלואה בתוך עצמי מהסיבה הפשוטה שאין לי עם
מי לדבר.
כזה היה אותו יום בו אני ישבתי למעלה, שמעתי את הדלת נפתחת
וידעתי שזה הקבלן. היא הציעה לו קפה אך הוא סירב בנימוס. לאחר
מכן ירדתי למטה לקחת משהו לשתות ובמבט חטוף אחד כבר ראיתי את
התמונה כולה: הוא יושב בצד האחר של השולחן, עוויתות מסוימות
והבעות פניו מתחלפות במהירות די מפתיעה.
והיא יושבת בצד האחר של השולחן עם הקבלן, עוברת בצורה שיטתית
ומפורטת כהרגלה על פרטי אותה תכנית.
ומה שראיתי אז באותה תמונה חטופה באותו שבריר של שנייה, היה
כוחו האמיתי של הספק, ספק יכול לכרסם לאדם את הלב עד שכל מה
שנשאר ממנו הוא לא כלום, תהיה, היסוסים, מחשבות שניות,
התחרטויות בכל רגע נתון, במיוחד בנישואין, עלולות להוביל להרס
עצמי.
היה לי ברור מה הדבר הבא שהולך לקרות וכבר הייתי מוכנה אליו עם
מוזיקה חזקה ומשהו שנראה שיגרתי אך למעשה מאוד משעמם שיסיח את
דעתי.
ככה עוברים לי הלילות. ככה עוברים לי הימים למעשה, עם ים של
רחמים, אין בלבי שום רגש אחר כלפיהם מלבד הרחמים, ואלוהים
אדירים הקץ לרחמים הקץ לרחמים עצמיים.
אין כנראה בעולם דבר נורא יותר מן הידיעה שעשית טעות, טעות
איומה, טעות שתעלה לך בשנים האחרונות שלך לחיים, אך אין בכוחך
שום אמצעי אשר יעזור לך לשנות את המצב.
פה היא ישנה, אך הוא ישן שם, פה היא נמצאת, אך הוא נמצא שם, פה
היא רוצה להיות, אך הוא רוצה להיות שם.
הרגשה מצמררת של קרירות תמיד ליוותה את הבית הזה, זה למה
שחלומותינו תמיד לוקחים אותנו למקום החמים ההוא שמזכיר לנו
תקופה אחרת,הבית הקודם, אך... כעת הרוחות משתנות, והרגשת
ההתנכרות הזאת, ההפרדה, הבושה, הרחמים, פשוט...
הבית שלי הוא לעתים רחוקות המקום בו אני הכי רוצה להיות.
היא תמיד שותלת פרח חדש באותה אדנית, כל עונה, עוקרת את הישן,
את המת הקמל מהזנחה ושותלת את החדש, אף פעם לא מנסה להציל את
מה שקיים. איך היא אינה רואה שהיא מפספסת את כל היופי בהקמה
לתחייה, בלהפיח חיים במה שמת ולהציל את מה שקיים. אני מתבוננת
ברקפות אשר נשתלו אתמול: הן כה חינניות ורכות, יש עליהן עוד
טיפות גשם מן הגשם שעבר, אך איזה מחיר יש ליופי הזה?
הפרחים הישנים כבר בפח.